1. אז זהו. ביה"ד של רבני חב"ד ניצח את פעילת חב"ד חני ליפשיץ, מקטמנדו. היא נכנעה לדרישה התקיפה, הבלתי מנומסת, שלא לומר המאפיוזית, שדרשה ממנה שלא להשתתף בטקס המרגש של הדלקת משואות יום העצמאות.
ליבה של חני נקרע בקירבה. "אין הדבר תלוי בי", הסבירה בכאב לרבבות הישראלים והאחרים שנהנו מתמיכתה הלבבית, מאז הגיעה עם בעלה חזקי לקטמנדו, לפני 20 שנה. חני וחזקי זכורים לטוב ככאלה שתמיד סיפקו עצה ותושיה, ערכו סעודות שבת חגיגיות, ניהלו ארוחות ליל סדר המוניות, הפעילו בית כנסת קבוע, ב'אי של יהדות' שהקימו בבירת נפאל. וכמובן חילצו ישראלים שנקלעו למצוקה. והכל ברוח טובה. חני וחזקי, הורים לשישה ועוד ילד נפאלי מאומץ, הם מלאכי הפלא מקטמנדו שהגיעו לכל מקום ברחבי נפאל, שנדרשו להיות בו. "אין הדבר תלוי בי", התנצלה, והמבין הבין: לא אני היא זו שירקה לךְ, מדינת ישראל, בפרצוף.
2. רבים ניסו לפענח את פשר האיסור. חב"ד? והרי הם גדולי אוהבי ישראל. תראו את מאות השליחים בעולם. הרי בכל חור נידח בטוח שיימצאו שני דברים: חב"ד'ניק וקוקה קולה.
דוברי חב"ד הזדרזו להסביר שהחסידות שרויה באבל עקב הסתלקות אנשיה מחמת הקורונה. אחת 'הבינה' שהסיבה היא חילוניותה של המדינה. אחרים הסבירו שהדלקת המשואה תזיק לפעילות חב"ד במדינות כמו איראן (מה שלא נכון: היא אינה פועלת באיראן), מרוקו וכו'.
3. אלא שכל הטיעונים הללו אינם מחזיקים מים. הבלים ורעות רוח. הסיבה האמיתית היא, מפני שחב"ד לא מסוגלת להוציא מפיה את שלוש המלים: "לתפארת מדינת ישראל".
במלים אחרות: חב"ד אינה מכירה, אידיאולוגית ותיאולוגית, במדינה הציונית. נקודה. חב"ד היא אופוזיציה מוחלטת לציונות. בניגוד לאידיאולוגיה הציונית שניתן לתמצתה בשתי מלים: 'שלילת הגלות', ראייתה כחרפה לאומית ומצב לא טבעי - סבורה חב"ד בדיוק להיפך: היא 'מקדשת' את הגלות, רואה בה את 'מצבו הטבעי' של עם ישראל באלפיים השנים האחרונות, וזו אמורה להימשך עד בוא המשיח. גלות עכשיו או גאולה עכשיו – זו השאלה.
לכן נשלחים ה'שלוחים' לקצווי תבל, לתחזק את הגלות, עד בוא המשיח. לכן משתקעים השלוחים במקומותיהם. זו תמצית האידיאולוגיה החב"דית.
4. הראשון בשושלת אדמו"רי חב"ד שביטא עמדה זו היה האדמו"ר האמצעי (השני בשושלת) שאמר כשהחלו הדיבורים על עלייה לארץ ובניינה: "לא מרצוננו גלינו, ולא בכוחותינו אנו נשוב. אבינו מלכנו היגלנו והוא יתברך יגאלנו". האדמו"ר החמישי, הרש"ב, שהציב עצמו אופוזיציה לציונות, אמר לפני 120 שנה כי הציונים לא יצליחו להקים מדינה.
אולם מי שפיתח את הדיאלקטיקה החב"דית, השוללת את המדינה הציונית אך מחבקת בחום את יהודיה, הוא האדמו"ר השביעי, רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל. הרב משה צבי נריה זצ"ל, מייסד הישיבות התיכוניות, שאלו אותו בעת ביקור ב'יחידות', מדוע אינו חוגג את יום העצמאות. הרבי השיב כי הוא חושש לענות, פן אורחו יפול מהכיסא. אך משהפציר האורח, ניסח הרמ"מ את עמדתו: "חוגג? השאלה הנכונה היא לא למה אני לא חוגג, אלא למה חב"ד לא צמה ביום הזה".
דברים דומים שמע מפיו פרופ' ישראל אלדד ז"ל, כשהעלה בפני הרמ"מ את הנוסחה המקובלת בציונות הדתית שהמדינה היא 'אתחלתא דגאולה', 'יסוד כיסא ה' בעולם'. על פי עדות בנו פרופ' אריה אלדד, שנכח במפגש, הרבי הלם באגרופו על השולחן, ופסק: "הרב קוק טעה". רבנים בחב"ד מתחו את זה הלאה וטענו כי מדינת ישראל "מעכבת את הגאולה".
5. האיבה לציונות באה לידי ביטוי בעיקר בכתבים הפנימיים של חב"ד, שאינם נחשפים בציבור. אחד האידיאולוגים המובהקים של חב"ד, אוריאל צימר ז"ל, סיפר שהרמ"מ עצמו גילה לו, שאישי ציבור וח"כים חרדיים, ביקשו ממנו, שיורה לצימר לחדול מכתיבתו הארסית כנגד הציונות, אך עמדתו היתה שדווקא יש להרבות בכתיבה בכיוון זה. אפילו עסקני חב"ד בישראל, סיפר הרמ"מ, התרעמו על פירסומיו הפוגעניים נגד הציונות, והרמ"מ השיב: "לא רק שניחא לי בפירסומים, אלא זו הוראה מפורשת מצידי לפרסם".
6. מצד שני, חב"ד מושיטה יד חמה לכל יהודי, גם אם הוא ציוני מושבע. נוצרה איפוא מערכת יחסים דואלית של 'שונאים: סיפור אהבה'. כן ולא. גם וגם. דיאלקטיקה קלאסית. גליון 1231 של עיתון 'כפר חב"ד', קובע ש"גם אם שלילת הציונות תואמת לחלוטין את משנתו של הרבי, אין מקום לפרסמה, כשם שאדם נורמלי לא יפרסם ב'ניו יורק טיימס' את מה שנאמר בתניא על הנפש הבהמית של אומות העולם".
7. בסופו של דבר, העובדות הן, שבבתיהכ"נ של חב"ד מחרימים את התפילה לשלום המדינה; שחב"ד מדירה רגליה משירת ההימנון הלאומי 'התקווב'; שדגל המדינה לעולם לא יונף בחב"ד; שיום העצמאות לא מוזכר בלוחות השנה; ששום רב חב"די לא מוכן לדבר בפני תלמידים על יום העצמאות; וכך גם הטקס הממלכתי לציון חגה של המדינה הציונית, שהינו בעיני חב"ד פסול בתכלית.