1. נפילתו המיותרת להחריד של טר"ש דניס זינובייב זכרו לברכה, השבוע בתאונה נוראה בשירותו הצבאי, החזירה לתודעה, בנסיבות טרגיות, את זכרו של המהפכן היהודי זינובייב, שהיה מראשי ההנהגה הקומוניסטית שחוללה את מהפכת 1917 ומיגרה של שלטון האימים של הצאר האנטישמי.
זינוייב, כמו יהודים לא מעטים ממחוללי המהפכה בניהולו של לנין, נטש יחד עם חבריו היהודים המהפכנים, את צור מחצבתם, שנחשב מבחינתם אבן ריחיים לצווארם. רבים הסתירו את יהדותם ופעלו תחת שמות רוסיים מאומצים.
2. כך הפך היהודי צבי-הירש אפלבאום לגריגורי זינובייב. ולייבל'ה-יהודל'ה ברונשטיין נעשה לב טרוצקי, מייסדו ומפקדו הראשון של הצבא האדום. לייבל-יהודה רוזנפלד הפך ללב קאמנייב, ראש המדינה הסובייטית הראשון, מייסד הפוליטבירו ב-1919 והיו"ר שלו בשנים 1924-1923. צבי-הירש בריליאנט הפך לגריגורי סוקולניקוב, ממנהיגי המהפכה הבולשביקית, שהציל אלפים ממוות ברעב בתקופת מלחמת האזרחים, בהיותו קומיסר האוצר העממי.
והיו בין המהפכנים יהודים ששימרו את שמם, אך גם הם פנו עורף למורשת אבות, ובהם בכירי הוועד המרכזי הראשון, המייסד, של המפלגה הקומוניסטית הרוסית: יעקב סוורדלוב, הנשיא השני של רוסיה הסובייטית והשני ממוצא יהודי בתפקיד זה; מויסיי (משה) אוריצקי, ראש הצ'קה (המשטרה החשאית) בפטרוגרד; הרופא היהודי ד"ר אדולף יופה, יד ימינו של טרוצקי; ואחרים.
בנוסף לששת היהודים הבכירים בוועד המרכזי הראשון (מבין 21 חברים), פעלו בוועד המרכזי גם גויים בעלי זיקה מסויימת ליהדות. למשל ניקולאי בוכארין, מחשובי התיאורטיקנים של המרקסיזם, אמנם גוי גמור אך נישא ליהודיה כשרה, אנה לוריא, נכדתו של רבי שלמה זלמן לוריא מקייב.
3. ההצטרפות למהפכה לא היתה נחלתם של כל יהודי רוסיה. להיפך, מרביתם הסתייגו, משום שלא האמינו שתושיעם ממצוקותיהם. אך במבט לאחור ניתן לקבוע ללא ספק, כי תרומתם של היהודים שכן הצטרפו למהפכנים, היתה מכרעת לניצחון הקומוניסטים האדומים על פני מתנגדיהם מן 'הארמיה הלבנה' ושאר הארגונים והיחידות החמושות שקמו נגדם. לפחות שלושה משברים חמורים – בקיץ 1916, בסתיו 1919 ובאביב 1921 - איימו להקריס את המשטר הסובייטי החדש שהיה תלוי על חוט השערה, עד שקם היהודי טרוצקי והכריע את הכף להצלתו.
ולמרות תרומתם המכרעת של היהודים שבשכלם ודמם שימנו את גלגלי המהפכה (ורובם חוסלו בימי 'הטיהורים הגדולים' של סטאלין רוצח ההמונים, שבגד מתוך פראנויה חולנית בחבריו המייסדים), לא נושעו המוני יהודי רוסיה ממצוקתם, וסביר יותר שמצבם הכללי, ובוודאי היהודי, אף הוחמר.
4. עצם השתתפותם של יהודים בצמרת המהפכנית, ותרומתם המכרעת לניצחון שהושג בדי עמל ובמהלכים עקובים מדם, על שושלת הצאר האנטישמית, סיפקו ליהודים סיפורים של נחת שהפכו לפולקלור מקומי, כמעט עד ימינו.
הנה שניים מהם. יהודי רוסיה התבדחו על חשבונו של טרוצקי וסיפרו שכשאביו שומר המצוות הגיע יום אחד מכפרו הנידח למוסקבה וביקש לראות היכן הוא עובד, הביאו טרוצקי בכבוד רב לפוליטביורו (הוועד המרכזי) והציג את חבריו בפני האב: "זה צבי-הירש אפלבאום – יהודי; זה לייבל-יהודה רוזנפלד – יהודי; זה צבי-הירש בריליאנט – יהודי", וסיכם: "בקיצור כולם יהודים, ורק האיש עם הזקן המחודד לסנטרו, קוראים לו לנין והוא גוי, אבל על שמו רשומה כל הפירמה". (נהוג היה בימי טרום המהפכה, שכשיהודי החזיק עסק, היה עליו לרשום אותו על שמו של איזשהו גוי).
סיפור שני מספר, שהיהודים בפוליטבירו, כולם פורקי עול תורה ומצוות, לא התנתקו לגמרי משורשיהם, וכשאצל אחד מהם חל יום ה'יארצייט' לאחד מיקיריו, נתבקש לנין לצאת לכמה דקות, כדי שהיהודים יוכלו לחטוף תפילת מנחה ולקנח בקדיש לעילוי הנשמה...
5. 30% מקרב ראשי הבולשביקים היו יהודים, אף שמשקל היהודים באוכלוסיה הכללית היה פחות מ-4%. הסחף היהודי לטובת הבולשביקים, נבע מתוך יאוש שנולד בשל השלכתם בידי הצאר האולטרא-אנטישמי לתחתית המידרג החברתי. שנים לפני שקם היטלר ימ"ש, היו היהודים כצאן לטבח. ממשלת הצאר עודדה פרעות שהתירו דמם של היהודים חסרי מגן, תחת הסיסמה הנואלת: 'הכה ביהודים והצל את רוסיה'.
לא פעם הממשלה עצמה עמדה מאחורי הפוגרומיסטים, והעמידה לרשותם סיוע צבאי ומשטרתי. המשטרה החשאית של הצאר היתה זו שהמציאה את הפרוטוקלים של זקני ציון, להכפשת היהדות בעולם כולו. מצב אומלל זה, לצד העוני המשווע וחרפת הרעב, הסלילו את היהודים לחיק המהפכנים שהבטיחו להם: 'עולם ישן עדי יסוד נחריבה'.
6. חזרה לזינובייב, מראשוני המהפכנים בשירות לנין, שנתמנה לנשיא הקומינטרן וכיהן בתפקיד עד 1926. לאחר מות לנין (1924) נמנה עם השלישייה המובילה של ההנהגה, יחד עם סטלין וקאמנייב. ואולם, במהלך השתלטות סטלין על ההנהגה, סר חינו בעיני העריץ, מגדולי רוצחי ההמונים בהיסטוריה. זינובייב נדון באשמת 'פעילות קונטר-רבולוציונית', ל-10 שנים, ובמשפט ראווה נוסף ב-1936 הוצא להורג. רק ב-1988 טוהר שמו.
כמאמר הפתגם (שהמצאתי זה עתה): המהפכה מְכַלָּה את מחולליה.