1. החלטתו המבריקה של שר הביטחון גנץ, למנות את אלוף הרצי הלוי לתפקיד הרמטכ"ל הבא של צה"ל, לוותה, כמקובל במקרים כאלה, בביוגרפיות של האיש ובהערכות לגבי כישוריו ויכולותיו. סיפרו בין היתר שהוא בוגר החינוך הממ"ד והצופים הדתיים, וציינו שהוא יהודי שורשי, ערכי, שומר תורה ומצוות.
בידיעות אחרונות כתבה קורין אלבז אלוש: "נצר לשושלת הרב קוק המיוחסת, שגדל על ברכי הציונות הדתית", והפרשן יוסי יהושע כתב: "הלוי הוא הרמטכ"ל הדתי הראשון, אף שאינו חובש כיפה".
2. וכאן מונחת בעיית הבעיות. לא האיראנים ולא הסורים, לא החיזבאללה ולא החמאס, הם שצריכים להטריד את מנוחתו. כלפיהם ימצאו בסיעתא דשמיא פתרונות. מה שבאמת צריך להדאיג אותו הוא איפיונו כרמטכ"ל הדתי הראשון – מה שיחולל כלפיו גלי תיעוב מצידם של יהודים שאמורים לראות עצמם הכי קרובים אליו – הדתיים לאומיים והחרדים.
אלוף הרצי הלוי מכובדי, הרשה לי להזהירך מפני מטילי הרעל במחנה שומרי המצוות, שיסמנו אותך כסססמולן מסססוכן, עוכר ישראל. עדות אישית: כבר למחרת הכרזתו של גנץ, שמעתי מפי מצביעי סמוטריץ' למיניהם הערות מכפישות: "שמאלן על סטרואידים", "שמאלן במסיכה", "חובב פלשתינים", "איש כנופיית שי ניצן, מנדלבליט ואלשייך", ועוד. וכל זה רק פרומו שיצא לדרך ההכפשות, שנולד עוד בטרם חלפו 24 שעות מהודעת גנץ.
3. אלוף הלוי, עוד עצה: נתק עצמך מכל דימוי של דתיות, יהדות, מסורת. תהיה אוניברסלי. אם חפץ חיים אתה, אל תצטייר כשומר מצוות, למרות שאתה כזה. אל תצטלם עטור תפילין ומעוטר בטלית. תראה מה עשו אנשי המשטמה הללו לראש הממשלה הדתי הראשון בישראל נפתלי בנט. במקום לחבק אותו ולהתהדר בעובדה שלראשונה הגיע בשר מבשרם למישרה הכי עליונה במדינה, הם התחרו ביניהם בהטחת אבנים באיש ובהעמדתו אל עמוד הקלון: מצצו בקשית את דמו, הדביקו לו כינויי בוז, והמציאו סיפורי מעשיות כוזבים שאין האוזן מסוגלת לשמוע: שאימו בכלל לא יהודיה, שהוא רק 'דתי מחמד', שהוא לא באמת שומר מצוות, שהוא נוכל על – ולא נספיק למנות את תוצרי קמפיין הרעל שחוללו סביבו.
אמירות כאלה לא נאמרו מעולם במקומותינו על ראשי ממשלה אחרים, שהתנהלו בנוכלות של ממש ולא מדומיינת. שרון למשל שהבטיח שדין נצרים כדין תל אביב, ויורשו שהבטיח סיפוח ומשילות ומיטוט החמאס ומה לא? אבל ככה זה כשהשנאה העצמית, הקנאה, צרות העין והפיינשמקריות, מקלקלות את השורה.
4. ואת מי הם מחבקים, מהללים ומשבחים כמו היה משיח בן דוד? אתאיסט מוצהר שרגלו אינה דורכת בבית הכנסת אפילו ביום כיפור, אבל מוכן לקבל חשמלאי לביצוע עבודות תחזוקה בביתו ביום הכיפורים, זולל נבילות וטריפות לתיאבון, חובב שקצים ורמשים, שנישא לאישה נוכריה שלבסוף התגיירה בגיור רפורמי – ואלה רק דוגמיות. למרות שבסיומה של כל מערכת בחירות הוא זורק אותם מתחת לגלגלי האוטובוס ומציע לשמאל האתאיסטי להצטרף לממשלתו: שלי יחימוביץ, ציפי לבני, בני גנץ, יאיר לפיד ושאר נבחרי שמאל שתפקידם בממשלתו היה "להציל אותנו מהדתיים והימניים הקיצוניים".
אז נכון שעם החרדים הוא נהג אחרת, בשונה מ"הדתיים והימנים הקיצוניים". אבל זאת רק מפני שאותם תמיד ניתן לקנות באתנן כספי. כל השאר ממילא לא עניין אותם. הם לא דרשו, כמו הסרוגים, ערכים יהודיים ולאומיים: שלימות הארץ, התנערות מהסכמתו למדינה פלשתינית, החזרת המשילות לנגב ולגליל, יד קשה כנגד הטרור החמאסי שלא חדל לירות אז. אפילו יאיר לפיד הבחין בגודל האבסורד וכפה על נתניהו את 'ברית האחים', שרק מכוחה הואיל נתניהו לצרף את בנט, נציג הסרוגים דאז, לממשלתו.
5. אבל העובדות לא הפריעו להם לחבק את נתניהו ולבוז לבנט. הרב אליהו לוי, עורך כתב העת החרדי המצויין 'צריך עיון', כתב בפליאה, שככל שרמת הדתיות עלתה, גברה השנאה לבנט והחיבה לנתניהו. שמירת תורה ומצוות? קידוש השם? – לא מעניין. לכן הודה הרב עמיחי אליהו בדף הפייסבוק שלו, שהוא מזדהה עם הימין החילוני הרבה יתר מאשר עם הדתיים שמחזיקים בהשקפה פוליטית שונה ממנו: "אני מוצא עצמי שייך לחבורה הטובה של רוני ססובר, ינון מגל, עירית לימור ודומיהם, הרבה מעבר לקשר שלי עם הרבה סרוגים... יש לי 90% שותפות עם ססובר וחבריה, ואולי 15% עם הפרוגרסיבים תושבי יו"ש".
ולכן העדיפה ישיבת הדגל של הציונות הדתית 'מרכז הרב' להחרים את ראש הממשלה דאז בנט, יהודי חובש כיפה, שומר שבת וכשרות, ולחבק יהודי אחר שכל הערכים הללו זרים לו עד כדי בוז מושחז.
ולכן יכול היה נתניהו למכור במחיר כלב את מוסדות הציונות הדתית, הרבנות הראשית למשל, לחרדים שבעצמם בזים לרבנות הראשית ואינם אוכלים מהכשריה, ולהדיח מן המוסד הממלכתי החשוב הזה כל סממן ציוני דתי. הוא הבין כבר אז, מן הסתם, שהסרוגים ממילא לא יזדעקו. שנאה עצמית? קנאה? יחליט הקורא.
6. אדוני הרמטכ"ל החדש. המעשה הכי חכם שתוכל לעשות עכשיו, כדי לזכות בקונצנזוס גם בקרב הדתיים והחרדים, הוא להפיק לקחים מ'מקרה בנט', ולהשאיר את הכיפה בכיס. דווקא הכיפה עלולה להיות, אבוי, בעוכריך.