אייר – חודש הגאולה הלאומית

1. שאלו פעם את ד"ר יוסף בורג, מנהיגה המיתולוגי של המפלגה הדתית-לאומית, בטרם התפצלה לרסיסי מפלגות קיקיוניות, מהי פיסגת הצלחתה של מפלגת הציונות הדתית. 

בורג (ויש אומרים שהיה זה בכלל זבולון המר ז"ל), השיב שהישגים לא ייבחנו בכמות משרדיה של המפד"ל, אלא ביכולתה להיות הקו המחבר, המקף, שבין הדתית ללאומית, בין הרוח לחומר, בין דת ישראל למדינת ישראל. סינתיזה של דת ולאום.

חודש אייר, שבעיצומו אנו עומדים, הוא המקף המחבר בין חודשי ניסן וסיוון. כמאמר הראי"ה קוק (שעלה ארצה באייר, כ"ח בו, תרס"ד): אייר הוא "הממצֵעַ בין הופעת יציאת מצרים (ניסן) להופעת מתן תורה (סיוון)" ('עין אי"ה' למסכת שבת).

2. ב-250 השנים האחרונות, בקעו בהיה חודש אייר מחביון הדורות ניצני גאולה אחרונה, שעליה התנבאו נביאי ישראל: קיבוץ גלויות ועצמאות מדינית (שלדעת הרמב"ם הינה סוג של ימות המשיח). כך למשל ניבא עמוס הנביא: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹקֶיךָ". כל האור הגדול הזה בוקע והופך למציאות ממשית באייר של עידן שיבת ציון. 

3. בין הימים א' ו-ח' באייר תר"ף (19-26.4.1920) התכנסו בעיירה האיטלקית סן רמו, נציגי המעצמות שהכניעו את האימפריה העות'מנית שקרסה, כדי לחלק מחדש של נחלותיה הענקיות, שהוחזקו בידיה 400 שנה. זה היה הרגע בו בקע אור האתחלתא דאתחלתא. עד אז 'לא ספרו' את העם היהודי, המפוזר ומפורד בין העמים, שאמנם חלם על ירושלים, אבל לא חלם לממש את החלום. בסן רמו הכירו העמים כולם, לראשונה בהיסטוריה, בייחודו הלאומי של עם ישראל, ובבעלותו הטבעית והבלעדית על ירושלים וארץ ישראל כולה, שמשני עברי הירדן.

לוועידה היתה גם משמעות דתית חשובה. עד אז היו שטענו ש'שלוש השבועות' אוסרות על עם ישראל להקים מדינה משלו. ועידת סן רמו ביטאה את משפט העמים בדבר שיבת ציון. כפי שביטא זאת גדול הדור ההוא, רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, לשמע החלטות סן רמו: "סר פחד השבועות".

4. ששים שנה בדיוק לפני ועידת סן רמו, ב-י' באייר תר"ך (2.5.1860), נולד בבודפסט האיש שחולל את מהפכת שיבת ציון, והפך את החזון למציאות, בנימין זאב הרצל. הוא היה הראשון שמסר את נפשו על חזון תקומת העם והמדינה, וחולל בס"ד את המהפכה הציונית המדהימה, שאין שני לה בתולדות העמים. הרצל היה לשליח ההשגחה העליונה ליישום חזונות הנביאים הנשכחים, שהולך ומתגשם באורח מופלא לעינינו ממש: "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן".

5. חזון יישוב הארץ והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לא היה רק פרי מוחו של הרצל. בראש חודש אייר הלכו לעולמם שני צדיקים שתרמו בגדול לשיבת ציון: רבי מנחם מנדל מוויטבסק, שעלה בראש 300 משפחות חסידים לארץ וייסד למעשה את היישוב האשכנזי בארץ, ורבי עקיבא יוסף שלזינגר, שחזה מדינה יהודית שלושים שנה לפני הולדת הציונות, ופעל לביטול כספי החלוקה ולחינוך היהודים בא"י לעבודת כפיים, והיה גם למנהיג הרוחני של הישוב היהודי הראשון בארץ, פתח תקווה (ובשל פעילות זו החרימוהו החרדים, למרות היותו מקנאי ירושלים). 

6. הגר"א היה בין הראשונים שזיהו את אור הגאולה הלאומית הבוקע בחודש אייר. מסורת היתה בפי תלמידיו, 'הפרושים' שעלו להתיישב בירושלים, כי שני ימים באייר הינם "ימים המיוחדים לבניין הארץ": כ' לעומר (שתמיד חל ב-ה' באייר, יום הכרזת המדינה) ו-מ"ב לעומר" (שלעולם חל ב-כ"ז באייר, יום בו החל כיבוש ירושלים בתשכ"ז).

לכן החלו תלמידי הגר"א במשימת בניין ירושלים ביום כ' לעומר תקע"ב. באותו יום, ה' באייר, הם החלו בבניין בית כנסת הגר"א בירושלים העתיקה. בספר דורש לציון נכתב, בשם הגר"א, שביום זה, וכן מ"ב בעומר, מסוגלים "לפתוח חלון ראשון במחיצת הברזל להחזרת החיבור של זכות אבות על ארצנו הקדושה, שנפסק מאז החורבן".

7. גם תשועות מלחמתיות גדולות נעשו לעם ישראל באייר. האמורא רבא חישב ומצא שעם ישראל ניצח במלחמת הקיום הראשונה שלו מול עמלק במדבר, ביום כ"ח באייר, לפני כ-3,120 שנה; ואילו עם ישראל כולו ניצל מכליה מוחלטת ביום כ"ד באייר תש"ה, עת ניצחו מעצמות הברית את השטן הנאצי. על פי המסורת פסק באמצע אייר, ח"י בו, מותם של תלמידי רבי עקיבא.

8. במאות האחרונות הפך אייר לחודש ניצחונו של הרעיון הציוני לגאולת ישראל ולקיבוץ גלויות, כנגד כל הסיכויים, ולהיפך מטענות המקטרגים, חרדים וחילונים, שהציונות לעולם לא תצליח להקים מדינה.  

אלא שאין עצה ואין תבונה כנגד ה'. רבי אברהם אליהו קפלן, מגדולי הלמדנים וההוגים של עולם המוסר הליטאי (1889-1924), כתב: "וככל שגדֵלה אמונתי באלוקים, גדֵלה שייכותי לציונות" (כתבים, ע' 367), והרצי"ה שידרג אמירה זו: "הקב"ה עצמו ציוני, אז איך אני לא אהיה ציוני?"