1. לעם ישראל יש מזל. יש לנו מזל שיש לנו בלוח השנה מספר ימים במהלך השנה, בהם אנחנו חייבים לצאת מהשגרה היומיומית ולנסות לחשוב על המשמעות של הכל: מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים. ולא, אני לא מתכוון לצום תשעה באב וכדומה, שמרחק הזמן מקשה על רוב העם להתחבר אליו כמו שצריך. יום הזיכרון לשואה ולגבורה אותו ציינו השבוע, הוא אחד מהימים הללו, והוא מצטרף ליום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה ולחג העצמאות אותם נציין בשבוע הבא.
כאשר אתה חושב על העימותים היומיומיים שלנו כאן בארץ ישראל, במדינת ישראל אשר בשבוע הבא תציין 75 שנים להקמתה ואתה נזרק פתאום 80 שנים אחורה וחושב, שומע וקורא על אותם ימים חשוכים, בהם הנאצים ועוזריהם עשו הכל כדי להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים, והצליחו לרצוח ולהשמיד שישה מיליון מאחינו, אתה מבין שעם כל הכבוד לבעיות שיש לנו ולמחלוקת הכבדה, על כן רפורמה משפטית או לא, 'דמוקרטיה או דיקטטורה' כלשון המוחים, חייבים להכניס זאת למסגרת האמיתית.
2. והמסגרת היא אחת. ניצחנו. עם ישראל ניצח. שרדנו. שישה מיליון מאחינו נרצחו אבל עם ישראל שרד ואף זכינו לאחר אלפיים שנות גלות לחזור לשלטון עצמי ולהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. עם כל הכבוד לוויכוחים ולמהומות הפוליטיות ולמחלוקת שהשתלטה על השיח בארץ בשלושת החודשים האחרונים, כשאתה נזרק ביום השואה לזיכרונות ימי מלחמת העולם השניה, אתה מבין שיש דברים חשובים יותר ממחלוקת פוליטית. בשבת האחרונה שמעתי הרצאה של פרופ' גדעון גרייף בגבעתיים, שסיפר לנו שבמהלך שנת 1944 היו מספר חודשים באושוויץ בהם נרצחו מדי יום בין 10,000 ל-20,000 יהודים. כל יום. ואנחנו ממשיכים להתווכח על הרפורמה המשפטית?
3. זו השנה ה-12 שאינני יכול לשאול את אבי אליהו שפירא ז"ל על קורותיו בימים החשוכים של השואה וכיצד הצליח לשרוד יחד עם אמו, דודותיו ובנות דודותיו. אבי נולד בשנת 1931 בעיירה דראבן ברומניה, אשר נמצאת במרחק של 40 ק"מ מדורוחי, בירת מחוז בוטושאן בצפון רומניה. את שנת לידתו גילינו רק במהלך השבעה, שכן הוא סיפר לנו כי נולד בשנת 1933. חברו איסר בלוש סיפר לנו כי לאחר שהגיעו בדצמבר 1947 עם הספינות פאן יורק (קבוץ גלויות) ופאן קרסנט (העצמאות) לארץ, וגורשו לקפריסין ע"י הבריטים, נאמר להם להפחית מגילם בכדי שישלחו אותם לארץ מוקדם יותר. אבי הפחית שנתיים מגילו, ואכן הם שוחררו והגיעו לארץ לאחר מספר חודשים, לפני קום המדינה. לצערי אינני יודע מספיק על קורותיו בימי השואה. וכל שנה קשה לי עם זה יותר. אבי כמעט לא רצה לספר לנו על השנים הללו.
אך מהמעט שאני יודע, למדתי מאבי כי האחדות חשובה הרבה יותר מהמחלוקת. וזה לא שבימי השואה לא היו מחלוקות. הנטייה שלנו לחשוב כי בזמן משבר כולנו מתאחדים, לא ממש נסמכת על ההיסטוריה. זכור לי סיפורו של אבי על מפקד המשטרה היהודית במוגילב, שהיה אחד מראשי הוועד היהודי, מיכאל דנילוב, אשר רץ על הגגות כאשר כוח משטרה הגיע סמוך למקום בו התחבאו, בכדי לקחתם למשלוחים - משלוח שאם היו נלקחים אליו, סופם היה אחד - מוות. אותו דנילוב צעק על השוטרים כי אין שם כלום ושילכו למקום אחר, ובכך הציל אותם.
ומנגד – אמי, שנולדה מספר שנים לאחר תום מלחמת העולם השניה, סיפרה לי כי בני משפחתה, משפחות פיינשטיין וקוז'יקרו ורבים אחרים, טענו כי אותו דנילוב פעל נגדם באותם ימים חשוכים. סיפור נוסף אותו אני זוכר הוא סיפור בו אבי וחבריו הלכו לבתי הגויים וניסו להשיג אוכל לבני משפחתם, אך אלה רדפו אחריהם. אבי שהיה זריז הצליח לחמוק, אך אחד מהחברים שלא הצליח נתלה בידי הרומנים. אבי נפצע ברגל באותו אירוע.
זכור לי גם כי סיפר לי על דודו חיים טירר הי"ד, אשר נלקח עם גברים נוספים, ואיש לא ידע מה עלה בגורלם. רק לאחר שהשלגים הפשירו, התגלה מה עלה בגורלם והם הובאו לקבורה. במהלך אחד מהחורפים במלחמה, ככל הנראה בשנת 1941, שהיה החורף הקשה ביותר בגטו, פרצה מגפת טיפוס. אבי סיפר לי כי כל משפחתו הייתה חולה, והוא כולו ילד, טיפל בכולם.
לצערי אבי לא סיפר לנו את כל קורותיו: כיצד גורשו מדרבאן, כיצד הלכו לטרנסניסטריה, וכיצד שרדו במשך אותן שנים איומות בגטו במוגילב. אני זוכר כי אמר לי שהחיילים האוקראינים היו יותר גרועים מהרומנים. מהסיפורים אותם אני קורא בשנים האחרונות אני מבין כי המוות ריחף מעליו במשך יום יום, שעה שעה, וכי אבי ומשפחתו ניצלו בניסי ניסים. עלינו לזכור את הנס ולא לשכוח.
את הפוליטיקה אפשר וצריך להשאיר בצד גם בימים הרגילים ולהכניס אותה לפרופורציה הנכונה, לא רק ביום הזיכרון לשואה. ואם אני מנסה לחשוב על אחת הסיבות שסייעו לנס שבזכותו שרד, זו אולי העובדה שאבי סיפר לנו כי כינו אותו את משפחתו - 'החבילה'. אולי זה המסר לכולנו בימים של מחלוקת, לראות את כולנו בתור חבילה אחת. אולי ככה נתעלה מעל המחלוקת לאחדות הכל כך רצויה.
4. למרות שנהוג ביום הקדוש לשמור על ממלכתיות, ח"כ בועז ביסמוט נאלץ לעזוב טקס בבית כנסת בתל אביב לאחר צעקות כנגדו. יו"ר האופוזיציה לפיד שיתף ביום הקדוש כתבה בה נכתב כי ניצולי השואה נותרו מחוץ לתקציב, וכתב 'בושה'. למרות האכזבה מהמקרים הללו, דווקא מיעוט המקרים מוכיח לנו שכן רוב העם בישראל מבין שיש דברים חשובים יותר ממחלוקת.
הכתבה אותה שיתף לפיד היא כמובן פייק מוחלט. תקציב הרשות לזכויות ניצולי השואה אמור לעמוד לפי הצעת התקציב על 5.3 מיליארד שקל, בדומה למה שהיה בשנה שעברה. הכתבת רצתה למחות על כך שאין תוספת לתקציב, אך כותרת המאמר הייתה פייק. בישראל יש כיום כ-148 אלף שורדי שואה. בשלושת החודשים האחרונים נפטרו מעל 3,000 משורדי השואה. בכל יום נפטרים כ-40 שורדי שואה ומעל 14,000 משורדי השואה שהסתלקו בשנה האחרונה. אין לנו זמן לבזבז. הממשלה הנוכחית כמו גם קודמותיה, לא משקיעה מספיק כסף שיעזור לשורדי השואה שנותרו עימנו לחיות ללא כל מחסור. והלוואי שמישהו בממשלה יתעורר ויבדוק כמה כסף צריך להוסיף בתקציב בכדי לדאוג לכל מחסורם, ויוסיף את זה לתקציב. אף אחד לא יתנגד אם יוסיפו מיליארד שקל או שני מיליארד שקל לטובת שורדי השואה.