פעמים רבות, ילדים מושיטים ידיים לחפצים, למקומות, לשולחנות שעליהם מונחים דברים שבירים. אנחנו עוד לא מספיקים להגיב והחפץ כבר נופל ונשבר.
ואז אתה שואל את עצמך, "למה? איך לא הגבתי בזמן? הייתי חייבת למהר, להזהיר מלגעת" .
הכל יכול לקרות במהירות ובזריזות, ועד שאתה מגיב זה כבר מאוחר מדי.
לאחר שהחפץ נופל ונשבר, הילד מבין שקרה משהו ושההורים מגיבים על הנעשה.
לא תמיד ניתן לשלם את המחיר של הדבר שנשבר, הכלי שהתנפץ.
"שברת שילמת" - משפט שמוצג לא מעט בחנויות, בקניונים, על מדפים וכו' .
למרות שמדובר בשבירה בשוגג, אנחנו נלחצים מעצם הידיעה שנשלם על כך, ונזהרים ממש.
יש לא מעט פעמים שאנחנו שוברים ולא משלמים על השברים. כאן לא מדובר בשברים ממשיים, אלא שברים בין אישיים. קורה שאנשים מתנהגים באופן ובדרך מסויימת, שגורמת לא מעט פעמים לשברון לב, לשבר ביחסים. "לשבור רגעים", "לשבור את הכלים". כשלא מדובר בנזק כספי, אנחנו לא עוצרים לרגע לחשוב ולומר ש"אם נשבור נשלם את המחיר".
אבל גם זה לא שווה לנו. אנחנו מאבדים ומפסידים הרבה רגעים, בגלל אותם שבירות רוח, משברים שאנשים חווים ועוברים.
בפרשת השבוע וישלח, מסופר על המפגש בין יעקב לעשו, שהיה כל כך טעון, לאחר שנים של נתק. המון שבירות יש במפגש הזה. עשו פוגש ביעקב ושם עשו רץ לעבר יעקב ופורץ בבכי. שניהם מתחבקים, ובאיזשהו שלב כל אחד יוצא לדרכו, למחנה שלו ולמקומו. גם במקומות המורכבים, החזקים, הקרובים והרחוקים יש שבירות ומשברים.
שברת? שילמת!
יש שברים שמתחברים מחדש, מתוקנים ומחודשים. לדוגמה: שבירת כוס בחופה. שוברים את הכוס לזכר חורבן הבית, אבל ככה מתחילה בניית הבית של הזוג.
מה עושים עם אותם משברים? כיצד מתקנים? וכמה משלמים בעקבות השבר - בקשרים, במשפחה, במריבות, בבנייה?
גם בכל המקרים הללו, נזכור את הכלל מהחנויות: שברת ואפילו בשוגג, אל תשכח לשלם.