"לטעות זו חולשה אנושית ולמחול מעלה אלוקית".
טעויות שקורות לוקחות חלק בחיינו. אנחנו מתייסרים על טעויות, בוכים, מזדעזעים, נזכרים ולא שוכחים את הטעויות של עצמנו ושל אחרים.
טעות לעולם חוזרת ונוכחת. האם אנחנו למדים מאותן טעויות שחוזרות ונשנות?
האם אדם תמיד מודה בטעויותיו? או שמא מכסה עליהן? מטאטא? מאשים? מתמרמר? איפה מקומנו לאחר הטעות? האם אנו מראים את חולשתנו?
לא מזמן צפינו בהופעתו של ראש הממשלה בבית המשפט. לא ניכנס לפרטי החשדות. אסתפק בכך שראינו את המנהיג המדיני שלנו מוצג ברגע של חולשה, נפילה ואכזבה.
התמונה הזאת לא הייתה נעימה לכל מי שצפה בתמונות הללו.
יש תקופות בחיים שאנחנו לא מצפים לראות את התמונה ואת ההשלכות, אבל אנחנו עוברים שיעור על גבי שיעור.
הטעויות מצמיחות אותנו ומקדמות אותנו לשלב הבא - שלב של התפקחות והסרת התמימות.
לעיתים אני מסתכלת על הבן שלי, שהוא הלב הכי טהור שיש, ואני אומרת: התמימות הזאת, הטוהר, חוסר הידיעה, נותנים לו שלווה ורוגע אמיתי. שמחה אמיתית ושלמה.
אבל, אם לא נטעה, איך נדע? אם לא ניפול, איך נקום?
אנחנו מרבים לטעות: בשיפוטיות, בפרשנויות, במסקנות, במחשבות, בלשון הרע, ברכילות, בכעס, בעצבנות. ולצערנו אנו ממעטים להרפות, לסלוח, למחול, לאהוב את האחר כפי שהוא בלי להתנצל, לראות מעבר לכל מצב או סיטואציה. אנחנו שיפוטיים ומרבים להיכנס למקומות שאינם שלנו, לבטל ולפסול בלי לעצור.
בפרשת בהעלותך אנו לומדים על החטא של מרים אחות משה רבנו העניו מכל אדם. היא נפלה בלשון הרע כלפי אחיה. טעות אחת קטנה מלמדת אותנו כמה אנחנו צריכים להיזהר בלשוננו, בדרכנו, בהנהגה שלנו, במחשבה ובכיוון שלשם אנחנו מכוונים.
לכל אחד מאיתנו יש משקל וכוח, ויש לנו די כוח לטעות אבל גם לסלוח, לתקן את הנעשה. לדעת שכל טעות מלמדת, משפרת, מקדמת ומחייבת תשובה אמיתית ופנימית.
לאחר שאנחנו מבינים את אותן הטעויות, זה הזמן לסלוח ולקבל את עצמנו ואת חברינו מחדש.
אם אנחנו נופלים בלשון, או אחרים נופלים בלשונם מולנו, נייחל ונתפלל שיהיה לנו הכוח למחול לעצמנו ולאחר.