"ומה אני אשאיר אחרי, האם אשאיר איזה דבר". כל כך הרבה מילים כתב יורם טהרלב ז"ל. בכתיבתו המדהימה היה לו מסר, עומק, השראה ואפילו תפילה.
אחד השירים מיני רבים שבעיניי נוגעים ועומדים במבחן הזמן הוא השיר "היה לי חבר..."
מי שעומד מולי, לא בטוח שהוא חבר או אח.
יש יותר מידי פגיעות, פגיעה באמון, ביחסים, במשפחתיות ובחברות.
האנשים הם לא תמיד הדמויות שאנו חושבים, הפרצופים נחשפים. חוסר ודאות קיים יותר מתמיד, גם הטלטלות שהעם שלנו חווה ועובר.
"אני אחיך אל תשכח". אט אט הדברים נעלמים, נשכחים, יורדים מן הערכים.
החדשות אינן מחדשות לנו דבר. זה הולך ומחמיר בהצעות, בתגובות, בפתרונות, בתמונות ובהתנהלות.
בשבוע שעבר נפטר יורם טהרלב - יוצר, אדם, שחקן, כותב, משורר ועוד. הוא השאיר אחריו מילים, שירים שהם נכס צאן ברזל.
אפשר ללמוד ממילותיו ומדרכו.
ישנם אישים מיוחדים שמורים לנו את הדרך, חלקם כאן וחלקם לא. ויש את אלו שצריך למצוא ומהם ללמוד.
המציאות שלנו היא כרגע כמו מראה, ומציגה לנו את החוסר ודאות.
זו תחושה די מפחידה, מערערת, מלאת ספק ולפעמים משתקת.
הימים חולפים והחוסר ודאות ממש כאן. אנחנו לא יודעים לאן לפנות, עם מי לדבר. מי הפוגע? ומי הנפגע? מי בבידוד, ומי המחלים? מי מחוסן או החסין?
אין רמזורים ואין כללים. מי מפקח על הכל?
בפרשת השבוע בשלח בני ישראל יוצאים ממצרים. בהשגחה עליונה ופרטית. הם עוברים דווקא דרך המדבר ולא בדרך של הפלישתים. בני ישראל אינם יודעים מה יהיה להם בהמשך. והשאלות עולות. משה רבנו עונה להם: "אל תדאגו, הקב"ה ילחם בשבילכם" .
ולאחר המסע האלוקי והמושגח הזה שמלא בניסים, יש את שירת הים, שירה והלל לקב"ה על כל ניסיו וגדולתו.
"השם יילחם לכם, ואתם תחרישון" – זו גם התקווה שלנו, התפילה שלנו במציאות הנוכחית.
בשורות טובות, חברים ואחים.