לפני שבוע הסתיים מבצע 'עם כלביא', וניסו להסביר לנו, למה הרגשנו הלומים, מותשים, מסוחררים ולא מרוכזים. תיווכו לנו הסברים על התמודדות עם טראומה, עם מצבי חירום ודריכות לאורך זמן. הציעו לנו לחמול על עצמנו, להבין שמה שקורה לנו הוא טבעי, ובעיקר לתת לעצמנו את הזמן והמרחב להתאושש. יש כאלה שיכולים לקבוע לעצמם את הלו״ז ויכולים לבחור לקחת צעדים קטנים קדימה אל ההווה. ויש אנשים רבים שהמשק ו/או המציאות האישית לא שואלים אותם ודורשים מהם לחזור מיידית לשגרת חיים מלאה בלי שום תקופת חסד של הסתגלות והתארגנות מחדש.
לאחרים הנורמליזציה הגיעה מספר ימים לאחר מכן, כי כך הנפש מנהלת דיסוננס. השגרה חזקה מהכל. המשימות בעבודה מצטברות. הילדים צריכים לחזור לגן או למסיבות סיום של בית ספר. הכביסה מצטברת, וצריך להכין ארוחות ערב וארוחות שבת. לא לחינם יש תשדיר שמבקש מאיתנו לא להתרגל להיעדרם של החטופים שנותרו בשבי החמאס. כי ציפור הנפש כמהה לשגרה, ואיתה המתיקות שבשכחה.
רק מי שקורא עיתונים או צורך חדשות בערוצי תקשורת אחרים, ימשיך להיחשף לכתבות שידברו בתקופה הקרובה על הבעיות הרבות והעמוקות שיש בישראל: יוקר המחייה; מחסור בתקנים בתחום הבריאות, הרווחה והשיקום; היעדר מיגון באיזורים רבים במדינה; הפער בין ימי החופש של הילדים למספר ימי חופש להורים העובדים; משפחות רבות שעדיין לא חזרו לבתיהן מאז שמחת תורה וכעת מאות משפחות נוספות שבתיהן נהרסו במבצע; חוסר שיוויון בנטל וקריסה של משפחות מילואימ'ניקים; היעדר תחבורה ציבורית מספקת; המתנה של חודשים לבדיקות או טיפול רפואי; טיפול בשריפות ומשבר האקלים; פערים לימודיים בגלל שנות קורונה ומלחמה; מחירים מופקעים של אל-על; ריבוי הרוגים בתאונות דרכים; טרור ביו״ש; ועוד.
אני יודעת שרבים מחפשים שקט ושלווה. מתגבשת תחושת חוסר סובלנות לכל מה שדורש אנרגיה רבה יותר מלהתלבש בבוקר. רוצים ליהנות מרגעים של שיגרה לפני שהיא שוב מתאיידת, כי ככה זה כשחיים במדינת ישראל. אני מבינה אתכם מאוד. ועדיין אני מבקשת מכם - אל תסיטו את המבט.
הבעיות לא ייעלמו אם החברה הישראלית לא תמשיך ותדרוש פתרונות. הם לא ייעלמו אם נסתתר בסלון מול רוקדים עם כוכבים והמטבח המנצח. הם לא ייעלמו אם לא נצא לרחובות כדי לדרוש פתרונות לדברים שחשובים לנו. הם לא ייעלמו אם לא נדבר עליהן ברשתות החברתיות ובטורים אישיים בתקשורת. הם לא ייעלמו אם לא נתעקש שהנציגים שבחרנו בהם ברשות המקומית ובכנסת ימצאו את הפתרונות הנדרשים ויפה שעה אחת קודם. חלק מהבעיות רק ילכו ויעמיקו ויקשו על פתרונות שאולי פעם היו אפשריים. חלק מהבעיות ייעלמו לרגע, אבל יחזרו אלינו שוב כמו בומרנג, אם לא בעוד שנה אז בעוד שנתיים עם ריבית דריבית.
אל תסיטו מבט מהמפונים; אל תסיטו מבט מעובדים שחוקים שאין להם תנאים מספקים; אל תסיטו מבט ממי שלא יכול להרשות לעצמו אוכל בריא בסופר; אל תסיטו מבט מזוג שלא יכול לקנות דירה קטנה; אל תסיטו מבט מנשים שכבר לא זוכרות איך זה שיש להן שעה לעצמן; אל תסיטו מבט מזקנים שאין מי שדורש בשלומם; אל תסיטו מבט ממשפחות שכול אזרחי.
זאת האחריות שלנו להשאיר את הבעיות על סדר היום עד לפתרון. בואו לא ניתן להם למרוח אותנו ולעבוד עלינו בעיניים. 'הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם', שר שלום חנוך. מה שלא נפתור בשביל עצמנו, נגלגל לפתחם של הילדים שלנו.