לאחרונה הכרתי את נעמה גולדשטיין והתוועדתי לסיפור הגבורה של בעלה ושלה. שלומי, רופא שיניים בחטמ״ר בנימין, נשלח עם פרוץ המלחמה למחנה שורה לזיהוי חללים. בהמשך נכנס לעזה למטרת זיהוי חללים בשטח. לקראת סיום הפעילות, שוגרה לעברם פצצת מרגמה ושלומי נפצע.
עד צאת השבת, כשנעמה הגיעה לביה״ח, הוא כבר הספיק לעבור מספר ניתוחים. שלומי נשאר בבית החולים כשלושה חודשים מאתגרים. היא שיתפה את הכאב בחוסר ההכרה: "כשחייל נהרג יש לנו תמונה ושם, כותבים עליו כתבות ומסקרים את ההלוויה, אבל לפצועים אין שם. אומרים שנפצעו שלושה חיילים בתקרית ואף אחד לא יודע מי הם החיילים האלה, איך הם נפצעו ומה מצבם. אף אחד לא מזכיר ומְספר גם על הקשיים של בת הזוג והילדים, שבבת אחת התהפך עולמם גם. הגוף יחלים, אך הכאב יישאר לכל החיים. זה תיק שסוחבים אותו לנצח, ואם לא נותנים להם מקום והכרה הם סובלים עוד יותר".
נעמה סיפרה לי בכאב כמה קשה היה כשהפציעה שמטה את הקרקע מתחת לרגליהם, ונדרשו זמן וכוחות לאסוף את כל השברים, שלה כבת זוג, של הילדים כל אחד בנפרד וכמובן לתמוך בשיקום של שלומי. החיים הסיטו אותם ממסלולם ולא נתנו להם מספיק פנאי ויכולת כלכלית לחשב מסלול מחדש.
יש לציין לטובה שגם בת הזוג וגם הילדים מקבלים 24 טיפולים רגשיים (שהם התחלה טובה, אבל לא מספקים). הנה חלק קצר מתוך מה שכתבה במסגרת סדנת ספוקן וורד:
״התקופה הקרובה תהיה קשה, אבל היא תעבור, ואת תצאי ממנה אשה חזקה. כך הבטיחה העובדת הסוציאלית, בנימה מרגיעה ובטוחה, בכניסה למחלקה. זו רק פגיעת גפיים, כל עוד זה לא ראש - אין לך ממה לחשוש. אז חשבתי, בקטנה. כמה ימים בבית חולים - ואקבל אותו בחזרה. אבל לא כך פני הדברים. כי הימים הופכים לחודשים. כולם שם בחוץ חושבים שאת גיבורה, מנהלת את האירוע ביד רמה, מסדרת תורנויות בין המשפחה והחברים, דואגת לשמור על שגרת החיים של הילדים, שיבלו עם חברים ויגיעו ללימודים. הכל מסודר ומרשים. אין זמן להתפרק. יש פה אירוע לתחזק, והלבד שלך צועק ואין את מי לשתף בעוצמות הכאב.
"ואת עושה הכל בתוך היום-יום השואב. משתדלת להיות הכי טובה, ממשיכה להגיע למשרד. מחזיקה הכל לבד. מסרבת לחופשה או לעזרה. את הרי גיבורה! ובלילה לפני השינה, את מקבלת הודעה מהמורה: הילדה לא למדה למבחן בתורה. את הדמעות שלך רק הכרית רואה"...
נעמה משתייכת לפורום נשות הפצועים 'חברות ברזל', שבינתיים התאגד כעמותה. פעמים רבות חסרה למערכת ראייה הוליסטית שכוללת את כל התא המשפחתי. לטובת השיקום של הפצועים, נדרש שיתוף של כולם למה שכלול בתהליך השיקום ואיך אפשר לעזור. נדרש סיוע למשפחה כדי לטפל בילדים שחוו משבר ונמצאים בחוסר ודאות כהשגרה והבית השתבשו להם. נדרש חיזוק של בת הזוג, שמצד אחד מטפלת בבעלה הפצוע, מצד שני מטפלת ושומרת על החזית בבית, ומצד שלישי חייבת לשמור על מקום עבודתה.
לפעילות הפורום התגייסה גם ח״כ פנינה תמנו שטה, במסגרת הוועדה לקידום מעמד האישה. היא מנהלת מעקב אחר ההתקדמות בפועל מול אגף השיקום במשרד הביטחון (הכרה באובדן ימי עבודה של בת הזוג גם כשהפצוע חוזר לשיקום בקהילה או נמצא בבית מאזן ועוד), נציגי המשטרה (להקמת מרכזי חוסן לשוטרים פצועים ובני משפחותיהם), מול משרד החינוך (זיהוי ילדי פצועים, מתווה להתייחסות לילדים ואחים של פצועים, סיוע בשכר לימוד, התאמות והקלות בלימודים ועוד). הלוואי ויצליחו!