פרשת ואתחנן פותחת בתפילה שכולה כאב ותקווה: "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור". משה, גדול הנביאים, עומד מול סיום חייו, ותחינתו ברורה: תן לי לעבור את הירדן. תן לי עוד רגע, עוד טעם מהארץ המובטחת. אבל דווקא כאן, ברגע השיא, התורה בוחרת מילה עדינה במיוחד: 'ואתחנן' - לשון תחינה. לא דרישה, לא טענה, לא נימוק הגיוני. בקשה רכה. פנייה מלמטה. וזו נקודה שמאירה באור עמוק את הדינמיקה האנושית – במיוחד בזוגיות ובמשפחה.
אנחנו רגילים לבקש: 'תעזור לי רגע', 'תעשה טובה', "תוכל לקחת את הילד?'. אבל איך אנחנו מבקשים? המסר הוא בקשה, אבל לעיתים המנגינה בנימה של טענה, היא האחראית לדחייה. כשהמנגינה נותנת גוון שלילי לבקשה, לא פלא שהבקשה לא נענית, ושהלב של בן הזוג או הילד נסגר. לעומת זאת, משה – ברגע הכי משמעותי של חייו – בוחר לא בטענה, אלא בתחינה. והוא מלמד אותנו: בקשה שמגיעה מתוך ענווה – פוגשת לב.
וכאן מגיע רגע למחשבה: איך היו נראים היחסים שלנו בבית, אם היינו מדברים יותר בלשון של תחינה ולא דרישה? אם כשהיינו זקוקים לעזרה – היינו אומרים: 'יקר שלי, אני מרגישה מוצפת, תוכל לעזור לי?', או אם היינו אומרים לילד: 'מתוק, אני כל כך זקוקה שתעזור לי להרגיש שותפות, תוכל בבקשה לסדר את הצלחת שלך?' הבקשה הרכה לא אומרת ויתור. להיפך, היא שומרת על המקום שלי. אבל היא מאפשרת לקשר להישאר חי. גם כלפי שמיים, וגם בינינו. התחינה פותחת שערים שהכוח לא תמיד מצליח לפתוח.
ולעיתים קרובות הבקשה שלנו עטופה במניפולציה. לא בקשה – אלא איום סמוי. 'אם לא תבוא – תדע שזה יפגע בי ואז....," 'אם שוב שכחת – אני לא באמת חשובה לך ואז גם אני לא אתן לך כשתבקש', 'אם אתה לא מקשיב לי – אולי אין לנו בכלל מה לדבר יותר'...
זו כבר לא בקשה – זו דרישה במסווה. האיום על הקשר מונח ברקע, גם אם לא נאמר במפורש. כשאנחנו משתמשים בקשר כדי להשיג את מה שאנחנו רוצים – אנחנו פוגעים באמון.
בקשה אמיתית – כמו זו של משה – דווקא משחררת את האחר לומר 'לא'. היא לא שולטת, לא לוחצת, לא סוחטת. היא פותחת לב, לא סוגרת את הקשר. וכמה עוצמה יש בזה גם בזוגיות: כשאני מבקשת ממך – מתוך אמת, בלי איום – אני אומרת בעצם: אני סומכת עליך, ועל הקשר שלנו, גם אם תבחר אחרת ממני. וזה מה שמאפשר אינטימיות אמיתית: לא כשאנחנו מסכימים על הכול, אלא כשאנחנו מרגישים בטוחים גם כשאנחנו לא מסכימים.
ולא סתם הפרשה נקראת 'ואתחנן', ובה אחת הקריאות החזקות ביותר בתורה: ' שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. רק אחרי הבקשה הרכה, משה מדבר על האמונה. הוא מלמד אותנו סדר פנימי: קודם אני מבקש, בלי לאיים. ואז אני שומע. ואז אני יכול לראות את האחדות – גם כשיש שניים. גם כשהשני מסרב.
משפחה, זוגיות, ילדים – הם המקום שבו אנחנו הכי רוצים להרגיש נאהבים, מובנים, נענים. אבל דווקא שם אנחנו גם הכי פגיעים, הכי מפוחדים. ואם נצליח לדבר מתוך אהבה ולא מתוך אולטימטום, נוכל להעמיק את הקשר, דווקא במקום שבו פעם היינו מתרחקים.
אז אולי זה הזמן לשאול את עצמנו: האם הבקשות שלי באות מהלב, או מהפחד? האם אני נותנת מקום לאחר להיות חופשי בתוך הקשר – או שאני לוחצת בשם האהבה? ואולי, כמו משה, הגיע הזמן להתחנן – לא מתוך חולשה, אלא מתוך עוצמה שמאמינה במה שיש בינינו.