לרגע אחד של כנות, תשאלו את עצמכם, מתי בפעם האחרונה אמרתם תודה לבן הזוג שלכם על שפינה את פח הזבל של הבית? מתי בפעם האחרונה אמרתם תודה לאשה שלכם על כך שהיא נמצאת בכל קבוצות הוואטסאפ של החוגים של הילדים? והכי חשוב, נסו לבחון האם מעצבן אתכם לומר תודה על הדברים הבנאליים האלה, שהם לכאורה כל כך ברורים מאליהם.
פרשת השבוע 'כי תבוא' פותחת ברגע בו בני ישראל יגיעו לארץ, ובמחוייבות להביא ביכורים ולהודות לקב"ה על הפירות שהאדמה השתבחה בהם. חז"ל מביאים טעם עמוק למצווה – שליבו של האדם לא יתגאה בתוכו לומר שכוחו ועוצם ידו עשו את החיל הזה. אלא להרגיל את האדם להבנה כי הפירות והתוצרים מעשה ידיו הם מהקב"ה שבירך את העשייה של האדם.
כמה תרגולת זו חשובה גם בתוך הבית והזוגיות שלנו! הרי מה מקשה עלינו להודות ולהוקיר את השני? וכמו עם האדמה, גם פה הגאווה משחקת תפקיד נכבד בקושי שלנו להוקרה.
יש שלושה מניעים שמונעים מאיתנו להודות לבן או בת זוגנו, ובשלושתם נשזרת קלקול של מידת הגאווה. המניע הראשון מתרחש מעצם השגרה, שבה לפעמים הלב שלנו כל כך ערל ומתרגל, ולוקח את השני ואת הטוב שלו כברור ושגרתי.
המניע השני קשור למעין מאזן כוחות, שלפעמים מתקיים בתוך ליבנו. על פיו, אם נוקיר על דברים שהשני מחוייב להם בעינינו, על פעולות שאמורות להיות חלק מהמשימות שלו או שלה, אזי ניתן להם כוח כנגדנו. כאילו הוקרת התודה תגרום לשני להרגיש לא היה מחוייב למשימה.
והחסם האחרון שמונע הוקרה הינו הפנקסנות – מעין ספר פנימי –שנפתח לא רק בשמים בראש השנה, אלא יום יום בלבבות, ובו נרשם כמה פעמים אני אמרתי תודה וכמה השני/ה אמר תודה. וכאשר יש חוסר איזון וכמות התודה שאנחנו אומרים גדולה יותר, אנחנו נהיים ממורמרים ומסרבים להמשיך להודות ולהוקיר.
בשלושת מניעי ההוקרה נשזרת הגאווה, שמהותה ריכוז פנימי בעצמי ובצרכים שלי. לעיתים הריכוז בכאב הפנימי העצמי, מצדיק הפניית עורף לשני, ושילוח מבט קר ושיפוטי כלפיו.
אגב, שימו לב שרק לעיתים נדירות אנחנו שוכחים לומר דברי ביקורת. לפני כמה ימים שמתי לב, שאני ממש שוכחת להגיד תודה לבנות הגדולות שלי, כמה אני לוקחת את העזרה שלהן בבית כברורה, הרי מבחינתי הן חלק מהמשפחה וזה התפקיד שלהן. הדהים אותי לראות איך העיניים של אחת הבנות שלי התרחבו משמחה כשפשוט ניגשתי ואמרתי לה כמה אני מתפעלת מכך שהיא קוראת ספר לאחיה הקטן; המבט המתוק והמרוצה שלה, היה שווה כל כך הרבה, ומבפנים הבטחתי לעצמי שאני אנסה לא להיגרר שוב לשגרה ולקחת אותה כמובן מאליו.
פתאום הבנתי, שההיפך מגאווה זו בחירה. בחירה לקחת אחריות על עצמי בלבד במקום לבחור להתרומם מעל אחרים. בחירה שמשמעה כל יום מחדש לחיות בגובה העיניים עם אחרים, ולהתרכז בלחפש מה טוב אצל האחר, ולהוקיר רגעי חסד של היום. לרגע קטן קיוויתי שגם אני הבנתי משהו על הבחירה להודות על הטוב שיש.
ועכשיו קחו לעצמכם רגע לעבודה זוגית. אתם מוזמנים לשוחח יחד או לחשוב עם עצמכם:
- חִשבו על המאזן בביתכם – כמה אתם עוסקים בהוקרה? וכמה בביקורת?
- האם יש שונוּת במאזן ההוקרה/ביקורת בין בני הבית השונים? האם יש מישהו שקשה לכם להוקיר?
- נסו להבין איזה מחסמי ההוקרה מתקיים אצלכם?
- נסחו משפט בחירה – שבו אתם מנסים לקבל על עצמכם יותר הוקרה כלפי אחד מבני הבית.
שבת שלום!