דורון ניר צבי ז"ל, היה הרבה יותר ממומחה לדיני מקרקעין ביהודה ושומרון. הוא היה מהאנשים שאי אפשר לשכוח. שברגע שאתה פוגש אותם – הם נכנסים לך מתחת לעור, אל הלב, אל המחשבות ונשאר שם תמיד. יש כאלה שהכירו אותו רק כאיש מקצוע מבריק, שידע לפצח את המבוכים המשפטיים הכי סבוכים ולרשום למעלה מ־2,500 דונם בטאבו על שם לקוחותיו. אני זכיתי לראות הרבה מעבר לכך. אני ראיתי בו גם איש חסד, איש אמת ושלום, שהשפיע על חיי המקצועיים והאישיים ברבדים עמוקים וייחודיים.
דורון היה מהאנשים הנדירים האלה, שהמומחיות שלהם נטועה לא רק בספרים, אלא באהבה עמוקה לארץ הזאת. הוא לא ראה באדמה הזו 'מגרש' או 'חלקה'. הוא ראה בה חלום, יישוב, משפחה, שורשים וחזון של גאולה והתיישבות למען עם ישראל. דורון ראה ברגבי האדמה הזדמנות היסטורית ולא רק הזדמנות עסקית.
זכיתי להכיר את דורון בתחילת דרכי. הייתי אז בעל עסק צעיר, עם המון התלהבות, אבל גם הרבה חוסר ידע. ודורון, הוא עזר לי מעבר לייעוץ טכני או משפטי. הוא היה מורה דרך שהחדיר בי חזון ומעוף. הוא ידע להאיר, לא להקטין. במבט השקט שלו, בסבלנות שלא נגמרת, הוא הסביר, הראה, הדריך. והוא עשה את זה בלי שמץ של התנשאות, אלא מתוך שאיפה חזקה ליישב את הארץ.
אבל את השיעור הכי חשוב, הוא לא העביר לי במילים. הוא העביר לי באישיות שלו. ביושרה. בשקט. בנחישות העדינה.
דורון ניהל עשרות תיקים, ואולי אף מאות, אבל מעולם לא היה 'איש של תיקים'. הוא היה איש של אנשים. כל לקוח שלו הרגיש שהוא היחיד. הוא הקשיב וליווה. אבל גם לא נתן לאף אחד למשוך אותו לפשרות על אמת, לא אישית ולא מקצועית. הוא לא פחד להגיד 'לא', גם אם זה עלה לו בלקוח. כי דורון לא היה שכיר חרב של דעה. הוא היה איש של אידיאה.
היו לנו ויכוחים, לא מעט. אני הייתי אומר שעסקה מסויימת אבודה, שהוא מבזבז זמן. והוא – במבט הזה שלו, החכם, הרגוע – היה מחייך ואומר: "תראה, עוד יבנו שם". ואכן, בהרבה מהמקומות האלה – כבר בונים.
בהלוויה, הרב דוד דודקביץ הגדיר את דרכו של דורון במשפט שפשוט קלע לי בלב: "מחברון קברי אבות – דרך פתח תקווה אם המושבות".
ואני חשבתי לעצמי: זו לא סתם גיאוגרפיה; זו השקפת עולם. דורון היה חוליה חיה בין האמונה של אברהם אבינו לבין החזון של יואל משה סלומון. הוא היה איש שידע לאחד בין האדמה לרוח, בין העשייה היומיומית לבין הסיפור ההיסטורי הגדול.
דורון היה מגדלור של ניקיון
מעבר לערכים ולחזון, מה שהדהים אותי שוב ושוב היה טוהר המידות. תחום הנדל"ן הוא לעיתים שדה מוקשים – של יצרים, אינטרסים, ולעיתים גם של אנשים שאינם טהורי כוונה. אבל דורון היה מגדלור של ניקיון. הוא לא דיבר לשון הרע. לא ריכל. לא שפך דם של אחרים במילים. תמיד שמר על גבולות של שיח מקצועי שמקפיד לדבר רק על פערים מקצועיים, במילים שקולות וללא מילים פוגעניות.
דורון האמין באמת אחת – ולא שתיים. לא 'גם וגם'. לא 'תן לי רגע לחשוב פוליטית'. אם הוא חש שמשהו לא נכון, הוא אמר את זה. בעדינות, אבל בלי לזוז מילימטר. הוא הלך עם האמת שלו עד הסוף – גם אם זה היה כרוך במחירים אישיים וכלכליים. ובכל זאת, אהבו אותו. סמכו עליו. הלכו אחריו. כי מי שהולך באמונה – מושך אחריו אחרים.
דורון לא זכה לראות את הסדר המקרקעין שיקודם בתקופה הקרובה על ידי חבריו השר בצלאל סמוטריץ', ידידו יהודה אליהו והצוות הפועל עימם. אבל מי שמכיר את פועלו יודע: הוא היה אחד מאלה שחרשו את הקרקע הזאת – לא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן הרעיוני, הערכי. כל הסדרה, כל תוכנית – צומחת על עבודה של דורון. אני ממש יכול לדמיין את דורון יושב בעולם הבא ומחייך.
בכל פעם שתשמעו על הכרה בזכויות קרקע ביהודה ושומרון – תדעו שיש שורשים לדבר. ודורון היה מהשורשים.
אם תיתקלו בהרצאה שלו ברשת – אל תדלגו. תעצרו. תקשיבו. תראו איש שמדבר בלחש – אבל נוגע עמוק. קול שקט ובוטח, מלא באהבה לארץ הזאת, לעם הזה, לחזון הגדול שמאחורי כל פעולה משפטית.
דורון, לימדת אותי איך להיות איש מקצוע, אבל גם איך להיות איש אמת. איך להיאחז באדמה בלי לאבד את הנשמה. תודה על כל ויכוח, כל מייל, כל שיחה שהשאירה בי מחשבה. תודה על הדרך. תודה על מי שהיית.