'עם לבדד ישכון' בכל המובנים

המעבר היה חד. חד אפילו יחסית לעולם שלנו שמשופע במיני חודים שדוקרים אותך ללא הרף.

אני לוקח אתכם ברשותכם, שבוע פלוס לאחור. יום רביעי בבוקר, שמועות עקשניות שהמערכה מול אירן מגיעה לסיומה (הזמני). השדה עדיין סגור ורק טיסות חילוץ יוצאות (ריקות) ובאות (מלאות). בחסדי ה׳ ותושיה ביורוקרטית שהגיעה יש מאין, הצלחתי לעלות על הטיסה הראשונה שיצאה מהארץ לאירופה שעות ספורות לאחר שהוכרזה הפסקת האש.

הטיסה כשלעצמה הייתה די הזויה. ישבנו 50 איש במטוס ריק וענק, שיכול היה לשאת 290 נוסעים למחוז חפצם (כמובן בשל הכללים המחמירים שעדיין נאכפו), מביטים בעשרות המושבים הריקים, יודעים בוודאות שהיו כאלה, שכליה היו מוכרים כדי לשבת בהם. אבל מה שבאמת מכה בך, זו המציאות הנורמאלית ביעד הטיסה. המעבר המטורף והחד הזה - מארץ שלמה שעברה שבועיים הזויים מלאי חששות, נפילות, התפוצצויות, נפגעים בעורף, זהירות מתמדת וריצות יומיות וליליות לממד ולמקלט - לבין ארץ רגילה, שנמל התעופה שלה מלא בתנועת מטוסים ממריאים ונוחתים, עמוס באלפי נוסעים שעוברים מארץ לארץ בנחת בשלווה וללא חשש. אין פחדים, שום התרעות, אין פקע״ר ואין דרדר, ואתה יכול לנסוע בכבישים שם שעה ארוכה מבלי לחשב איפה פה באזור יש מקלט או ממ״ד למקרה ש...

כן, ברור שאנו מכירים את המציאות הנורמאלית הזו. גם אצלנו זה היה לא מזמן (והנה כבר כמעט שבנו אליה). אבל המעבר החד מלב המלחמה של העורף, מארץ שלמה השרויה במערכה קשה, לבין אותה מציאות שפויה של עמי העולם - הייתה כואבת ומנחמת כאחד.

והנחיתה הזו בארץ אחרת, שעות ספורות לאחר שישבתי בממ״ד הביתי שלי, מצפה לנפילה התורנית, הזכירה לי דווקא שם בגולה, כמה אנו אחרים, כמה אף פעם לא נהיה כמו כולם, כמה אנו שברירים בחיינו השוטפים והרגילים, כמה אנחנו 'עם לבדד ישכון' בכל המובנים.

*

ואחרי שכמעט הוצאנו את דיבת הארץ חלילה, הבה נספר גם כמה טוב כאן:

להלן לו״ז ליל שבת בבית משפחת לוי בפריז (שם התארחתי בשבת פרשת קורח):

21:45 הדלקת נרות.

22:00 מנחה של ליל שבת בבית הכנסת.

22:30 קבלת שבת.

23:00 ערבית.

23:30 שלום עליכם, אשת חיל, קידוש וסעודת ליל שבת.

ואם חשבתם שזה לא ממש נורמאלי, אז תנסו פעם להוציא שבת ב-23:04.

כי רק אני מגיע לפריז בדיוק שחוגגים שם את השבת הארוכה בשנה (בשבת הקרובה זה כבר לגמרי 'נרגע': שבת תצא ב 23:00).

אז כן חברים, מכל הסיבות שבעולם, וכמובן גם בשל שבתות הקיץ הלא מסתיימות של אירופה - תאמינו לי! - ולמרות החותים, והאירנים, השיעים והסונים, עדיין אין כמו ארץ ישראל.