בעידן המודרנה בו אנו חיים, כשאפשר לאכול ארוחת בוקר בישראל וערב בניו יורק, העולם הזה באמת נדמה לפעמים כגשר צר. מצד שני, כשכל זרם ביהדות מצמיח שלושה פלגים, הגשר הוא אולי צר, אבל כנראה רחב מספיק להכיל עוד ועוד גוונים ודעות שלא כולם ישמחו אותנו.
חזרתי השבוע מארה"ב. הייתי חלק ממשלחת ישראלית של ארגון 'גשר' ומשרד התפוצות, שיצאה לגלות ולהכיר את שלל הקהילות היהודיות (ואולי גם הפחות יהודיות), שמככבות כעת במוקד היהודי הגדול בעולם - צפון אמריקה. האמת, נפגשנו כמה פעמים עוד טרם הנסיעה לפגישות היכרות פנימיות בין החברים ולהכנה ויידע למסע המיוחד. ולמרות שמטרת הנסיעה הייתה למתוח גשר בנינו לבין יהדות התפוצות, מהר מאד הבנו שהמסע הזה צריך קודם כל לגשר בנינו.
המשלחת הייתה מגוונת ומורכבת. מצד אחד, אור הלר הכתב הביטחוני של ערוץ 13, וגם אתאיסט מוצהר ובעל דעות שמאלניות; מצד שני, רבקה רביץ, המנהלת האישית של הנשיא (לשעבר) ריבלין, וגם אולטרה אורתודוקסית ואמא לשנים עשר ילדים חרדים. מצד אחד, גיל חובב, נכדו של אליעזר בן יהודה, איש של אוכל מעודן ותומך נלהב בנישואי תערובת, ה' ישמור; מצד שני שמוליק גרינברג, מנהל החינוך במגזר החרדי בירושלים, ואברך חרדי בוגר מוסדות חינוך חרדיים. הקצוות הללו גרמו לכך שבעוד אנו מבקשים לגלות את מורכבות הזרמים של יהודי אמריקה, מתברר שהגשר הגדול צריך להיבנות קודם כל בנינו לבין עצמנו.
בסוף המסע הזה נחשפת בשורה לא ממש מרנינה. מתברר שבצוק העיתים ובהתחשב בסכנת ההתבוללות (הסכנה הגדולה ביותר המרחפת מעל ראשם של יהודי התפוצות), מירב הארגונים היהודיים הגדולים, דוגמת איפא"ק, 'הלל' ועוד, לא ממש מקפידים למי עזרתם נתונה. אל המועדון היוקרתי שמכונה 'העם היהודי בגולה', יכול להיכנס כל אחד שאוהד או אוהב יהדות. שומרי הסף של מירב הארגונים המכובדים הללו, אינם בוררים ואינם בודקים בציציות (תרתי משמע) של המבקשים לחסות תחת צילם.
אתה אוהב אותנו? זה מספיק. ברוך הבא! בארגונים המטפלים למשל בסטודנטים היהודים הפזורים בשלל האוניברסיטאות בארה״ב, לא ממש מקפידים על 'מיהו יהודי' עפ"י ההלכה. כל כך מופתעים היו חלק מאתנו, עד שאחד המשתתפים שאל את המארחים שלנו: "אנחנו כל הזמן מדברים על 'מיהו יהודי'. אשאל אתכם, לאור הנאורות והפתיחות העצומה שלכם אליה אנו נחשפים, מיהו לדעתכם 'לא יהודי'?", תשובה מרגיעה כמובן שלא קיבלנו.
ואז, כשחזרנו השבוע לארץ, גילינו, שדווקא הצרות של השכן היהודי בגולה, לימדונו, כמה אצלנו רב המשותף על המפריד. ובסיום האירוע, במפגש מלווה מלכה עם השגריר ארדן אצל אחד מעשירי מנהטן, כשאור הלר ישב ליד הפסנתר ושר איתי ועם גיל חובב בצוותא וברגש את 'מי האיש החפץ חיים', ידענו כולנו, שאולי אנו חלוקים עד תהום בעניינים פוליטיים, בתפיסת עולם על מה היא יהדות וישראליות, אבל הנה, ניגון יהודי אחד מלא ברגש ותשוקת לב, מצליח לחבר ולגשר על פני פערים רבים ודעות חלוקות.