כמו כל החכמים והנבונים, גם אני הייתי בטוח שלי זה לא יקרה. אני זהיר, חששן והיפוכונדר מטבעי, בעל נסיון רב, ובעיקר לא פראייר. אותי לא יכייסו בחו"ל. נקודה.
אבל מסתבר שהצוענית הצרפתייה (ימח״ש) שסחבה לי השבוע ׳סטפה׳ של מט״ח מתיק הגב השחור ברכבת התחתית של פריז, חושבת אחרת.
מה שכן למדתי זה, שמכל התחושות בעולם, תחושת הפגיעה האישית באגו - היא הגדולה מכולן. ישנו כמובן צער על הכסף, צער כן ואמיתי על מצלצלים שאבדו בזוטו של ים התרמיות והגניבות העולמי. ישנם החישובים הקודרים והעצובים: מה הייתי יכול לרכוש בסכום שנגנב, איזה מסע שופינג מרהיב היה יכול לספק הסכום הזה. עצוב עד כמה מנסה אדם לחסוך במיוחד בימי הקורונה הקשוחים, ולבסוף נופל קורבן להונאה או גזילה. אך התחושה החזקה מכולן היא כאמור תחושת הפראייר!
איך, אלללי לי, לא שמתי לב? איך כשהרגשתי שמישהו או משהו לוחץ לי על התיק ייחסתי זאת לצפיפות ששררה בקרון? ובעיקר איך זה שאני, מלך האזהרות והמחנכים ומגדולי המדריכים על זהירות בגולה המסוכנת, נופל קורבן לצוענייה מרשעת כאחרון הפתיים והתמימים?
אבל אחרי ההלם ובעקבות ההכרה שנלקחו ממך במרמה כמה אלפי דולרים, מגיע עוד שטף מחשבות ותובנות שלא את כולם חיבבתי. נתחיל בחשבון הנפש. כיהודי כשר והגון, הדבר הראשון הוא עריכת חשבון מדוקדק על מה ולמה זה עשה לנו ה׳ ככה. האם לא נתתי מספיק צדקה? האם בגלגול קודם לקחתי לסבתא של הצוענייה כסף שלא כדין? אולי בכלל הכל כפרה על שעזבתי את ארץ האבות הקדושה לוויקאנד, וביכרתי את גולת אירופה הנוצצת על פני הארץ המובטחת ומלאת האומיקרון? בכלל, כשאתה נכנס לחשבונות שמיים, אתה פתאום שם לב למצבך העגום. ריבוי האפשרויות שבגינן הגיע עלי כנראה המחטף הנורא ברכבת, השאיר בליבי תחושה כבדה של פושע מועד שסיבת מאסרו לא מפורטת מרוב פשיעה ורוע.
ועל כולם גברו מחלקי העצות של אחרי. מדובר בכת ידועה ונואלת שיודעת להציג את המילים הנכונות ביותר לאחר אירוע מצער וקשה: ״אמרתי לך! אמרתי לך שזה יקרה לך״, ״אבל למה לא שמת בכיס? למה בתיק? מה חשבת לעצמך, מה? הרי כולם יודעים שבצרפת יש מלא גנבים וכייסים. אגב, חיפשת במעיל? אולי בכלל שמת את השטרות בכיס המעיל ואתה סתם בהיסטריה?״, ועוד כהנה וכהנה הרגשות טובות ומנחמות שאנשים טובים ומחוכמים יודעים להעניק לך לאחר הסיוט האישי.
אבל המסקנה הגדולה מכולם, ואולי גם המחנכת מכולן היא הצניעות של אחרי. אני לא בטוח שאני יודע להסביר למה. אולי זו הפראייריות הבלתי נסבלת איתה פתחנו. אולי החידלון מול מישהו ערמומי ומהיר ממך שלקח לך משהו שעבדת עליו והשקעת בו לא מעט. אולי זה דברים אחרים שנשגבים מבינתך, אבל לאחר אירוע עקיצה שכזה מתגנבת ללבך סוג של צניעות כנה ואמיתית על מגבלות הכוח והיכולות שלנו. בעיקר ישנה התגברות ההכרה שרק ה׳ נתן ורק ה׳ הוא שלקח, יהיה שם ה׳ מבורך.
כן, אני יודע שאני קצת מגזים: כולה כסף... אבל כבר הסברתי: אלה לא השטרות המרשרשים שנעלמו. אלה הם תחושות האובדן ורגשות המבוכה וחוסר האונים, מול אוייב מעצבן וערמומי, שידע לעשות לך תרגיל שהיית בטוח שאתה חסין ממנו ברום גילך וניסיונך.
ואם במקרה אתם נתקלים בצוענייה עשירה המסתובבת בלב פריז, אִמרו לה שאפילו בערב יום כיפור בתפילה זכה – אני ממש לא מוחל לה!