גיא ההריגה באושוויץ עבר שינויים רבים מאז שיחררו כוחות הצבא האמריקאיים את שארית הפליטה מהגיהנום הנורא. אך למרות כל התמורות שחלו במקום, עדיין מחנה המוות הניצב בעיר אושוייצה אשר בפולין, מצליח לסמר את שיערותיך למראה גדרות התיל החשמליות, מגדלי השמירה וצריפי העץ הישנים המסודרים בקפידה גרמנית עד אימה.
הגענו לשערי המחנה בשעת אחר צהריים מאוחרת. טסנו לפולין לשעות ספורות על מנת לצלם חומרים לתוכנית טלוויזיה שעוסקת בעניין מיעוט השורדים החיים בינינו.
המדריך שלנו, בחור מתוק ומוכשר - אשר לייבל מנכ״ל 'דורות' - סיפר לי ששנים רבות הוא מביא לכאן קבוצות מכל העולם, ובכל פעם מחדש הגוף מצטמרר, המבט קופא והלב שוב ושוב מסרב להאמין לזוועות שביצעו כאן בני העם הגרמני במיליוני בני אדם.
הבטתי ממושכות על גדרות התיל הדוקרני, וחשבתי לעצמי, כמה עיניים מלאות ייאוש מאסירי המחנה הזה, עמדו כאן והביטו אל צידה האחר של החומה והגדר, לא מאמינים שעדיין ישנו שם עולם שפוי של אהבה, שפיות וחיים.
זה סתיו כעת בפולין. קר בחוץ אך השמיים צחים ותכולים. כשירד הערב עזבנו בלב כבד את האתר הכי עצוב בעולם.
בקראקוב הסמוכה זה כבר עולם אחר. הצעירים הפולניים מילאו את רחוב הבילויים והמסעדות, שפעם היה הרחוב הראשי של הגטו.
ביקשנו מאשר לקחת אותנו לבית הכנסת הידוע אשר עומד בפאתי בית הקברות המפורסם של קראקוב. וכשהגענו, חיכינו לאדם, זה שמו של הגוי, אשר בידו המפתחות להיכל הקודש. הקור בחוץ היה כבד והזכיר לנו שלארץ, גנרל חורף אולי מתמהמה להגיע, אבל באירופה כבר אי אפשר להסתובב בערב ללא מעיל חם וצעיף. אדם התמהמה (אשר סיפר לנו שזה ׳תרגיל׳ פולני ידוע על מנת להוציא עוד כמה ז׳לוטים מהמבקרים), אבל ההמתנה הייתה שווה, כמו גם המחיר המופקע שלבסוף נדרשנו לשלם למר אדם המאחר. בית הכנסת מרהיב ביופיו. האקוסטיקה היא חלום של כל חזן. לא היה צריך דמיון רב בכדי לתאר כיצד היה המקום השומם הזה, נראה בימים עברו כשהוא מלא במתפללים, אנשים, נשים וטף, שהתכנסו בהיכל מידי שבת וחג.
אמרנו כמה פרקי תהילים, התענגנו על המראה היפה של ארון הקודש והבימה המעוטרת, ואז ביקשנו ללכת להתפלל על קיברו של הרמ״א, השוכן בבית הקברות שמאחורי בית הכנסת.
זה היה מרגש נורא לעמוד מול קיברם של גדולי האומה היהודית: הרמ״א, בעל הטורים והב״ח.
ומול מצבות זקופות ודוממות עמדנו וביקשנו על כולנו. וגם ניגשנו לראות את ציונו של 'יוסל׳ה קמצן קדוש', הניצב בפאתי בית העלמין.
ודווקא שם, בחושך הפולני והצינה המקפיאה, בין מצבות קרות ודוממות, נזכרתי בסיפור הנפלא שמאחורי 'ניגון קראקוב' של ר׳ שלויימה. לאחר ביקורו באתר ההשמדה באושוויץ, ישב ר׳ שלמה שבור ורצוץ על פסי המסילה וחיבר את הפתיח הנוגה המפורסם של 'ניגון קראקוב'. ניגון עצוב, משתפך ומלא ברגש. אבל לאחר שעות מספר, כמונו, הגיע אף הוא אל תוככי בית הכנסת המפואר של העיר קראקוב, התמלא ר׳ שלויימה שמחה, האבל והעצבות פינו מקומם לתקווה גדולה. והוא מיהר והלחין את הקטע השני והעליז של הניגון הנודע.
כן, למרות התלאות ודרך החתחתים, למרות המלחמות והמהמורות הקשות - עם ישראל חי!!!
העם המיוחד הזה, שלעולם אויביו לא יכלו לו. וגם גדולי שונאיו ומשמידיו לא הצליחו בזממם הנורא. בית הכנסת היהודי הגדול בקראקוב עומד על תילו, יפה ומהודר, ובתוכו קולות תפילה והודיה לבורא העולם.