כל כך קל להתרגל לחיים הרגילים, כל כך נעים להתמכר לתחושת 'ככל העמים' - ואז גרם מדרגות בשער שכם פותח את שערי גיהינום, ובשנייה אחת הכל מתהפך עלינו. השקט השברירי וה'דו הקיום' העדין משתברים ונחרבים, זעקות ההמון המוסת וכריזות המפקדים בשטח מרעידים את העיר, ואש גדולה סובבת ומלחכת ברחובות.
זה לא השער. אלה גם לא המדרגות. לפני כמה שנים שהחלה 'אינתיפאדת הסכינים', לא הייתה קודם שום מדרגה שנאסרה, ואף מחסום לא הוצב לפני כן ב'אמפי המאולתר בשער שכם. "הערבים", אמר פעם יצחק שמיר ז"ל, "הם אותם ערבים, והים הוא אותו הים".
הסיבות והעילות לגל טרור כזה או אחר, הבזקי הטילים מהרצועה שסיבתם 'סולידריות' מזוייפת של חמאס עזה עם תושבי ירושלים הערביים – הינם אחיזת עיניים בלבד. כמו שנמר שוחר לטרף, לא זקוק לשום סיבה בכדי להסתער ולטרוף אייל צעיר בג'ונגל, כך צאצאי ישמעאל אינם זקוקים באמת לשום אמתלה בכדי לשלוח פצצות על שדרות או יישוביי הרצועה, לתקוף להשפיל ולסטור לזוג בחורי ישיבות תמימים ברכבת הקלה, או להרביץ באלימות בלתי נתפשת לראש ישיבה מהגרעין התורני ביפו. תירוצים יהיו בידם תמיד. גם 'אשמים' ו'סיבות'. אבל כולנו יודעים שהם לא זקוקים לכלום. זה רק קפיץ 'שנאת היהודי' הדרוך שמשתחרר לו מידי פעם ומכה בחוזקה.
אין לי מושג כמה מקוראינו מודעים למצב הפח"ע המשתולל ברחבי הכבישים והשבילים בשטחים. אין כמעט ערב בו לא נסקלים אוטובוסים ורכבים פרטיים של מתיישבי השומרון או חבל יהודה. בתקשורת כבר לא מדווחים על זה. זה מזמן לא חדשות. אתם תחשפו לזה, רק כשמלבד השמשות המתנפצות, מכות הפח או הצמיגים המפונצ'רים – יפגע חלילה ילד או לא-עלינו כשתתהפך מכונית של משפחה יהודית שנהגה איבד שליטה אחרי שחטף אבן בשמשה הקדמית. אז, כשזה יקרה, כרגיל יזכרו כולם להזדעזע, יהיו פעולות נרחבות ומעצרים מתוקשרים, אבל כרגיל וכמו תמיד – זה יהיה באיחור כואב.
אנו מהירי שכחה. אם המדינה שוקטת חצי שנה מבחינה ביטחונית, כולנו כמעט שוכחים שאנו בגטו גדול ויוקרתי שנקרא ישראל, שמלבד יציאה דרך נתב"ג לארצות רחוקות, אין בו אפשרויות רבות לחצות גבול ולבקר אצל השכנים. אז אולי הארץ תשקוט כבר בימים הקרובים. אולי בני דודנו ישובו לבתיהם אחרי הרמדאן, אבל דווקא בימים העדינים והמורכבים של הרכבת ממשלה ישראלית חדשה, ראוי לנו לא לשכוח באיזו שכונה אנו גרים, ולזכור תמיד, שהאלימים שבשכנינו – כדרך כל האלימים בעולם – מבינים רק כוח. סיבות ותירוצים תמיד הם ימצאו, אבל לנו אין את הפריווילגיה לקוות ולייחל שמישהו שם השתנה מייסודו או שרעיון המאבק פס מליבו.