תקנון לניחום אבלים

יש מי שיישב ויספר איך הוא, האורח, התמודד עם השכול במות עליו סבתו בת ה-104, ואיך הוא לא מקנא באבל על התקופה הקשה שמצפה, ויקנח בפסיכולוגיה בגרוש של 'הזמן יעשה את שלו'

  • פורסם 23/02/22
  • 14:51
  • עודכן 23/02/22
צילום: כרזת הסרט 'שבעה'

כמו שיש תקופות בשנה של 'בייבי בום', נדמה שיש תקופות של 'דד ליין', לא אלו של עולם העבודה והתקשורת, בהם העורך מסמס לך הודעה נזעמת מתי כבר תשלח את הטור, אלא במובן הכי פשוט ולא מתחכם של המילה. נראה שמדובר בתקופה הזו בשנה, שבה המוות מקיף אותי יותר מדי. בדיוק כמו הקלישאה מסרטי האימה של 'אני רואה אנשים מתים בכל מקום', רק שפה זו המציאות העצובה ולא סתם הקרנה בקולנוע.

דוד של אשתי, בן של ידידה, בעל של מכרה, אבא של חבר, שכן של החותן, סבא של חבר אחר. אפילו בעבודה, אני מקבל חדשות לבקרים הודעות אבל בסגנון 'אנו משתתפים בצערו של', ועוד לפני שאני קורא את ההמשך, אני יודע שצריך להכניס ללו"ז עוד ניחום אבלים.

אולי זו הסיבה שהשנה יש שני חודשי אדר, האחד עצוב בשביל לפנות את הרגש לשני שיהיה מצחיק. עומס ההלוויות, השבעות והודעות הניחומים, גרם לי לשים לב לכמה אלמנטים מרכזיים בשבעה, ובעיקר בחוסר הטאקט שמתלווה אליה. שמעון פרס אמר פעם שכל הספד טוב חייב להתחלק לשלושה חלקים: המנוח, המנוח ואני, אני. ואכן, יש רבים שרואים באמירה הזו תורה מסיני. תזהו אותם בדרך כלל מיד עם הכניסה, בפרצוף חמוץ ומודאג, שיתפסו מקום באופן מיידי הכי קרוב לאבל, ויתחילו להמטיר עליו את דאגותיהם, או יותר גרוע מכך את עצותיהם. איך הוא, האורח, התמודד עם השכול במות עליו סבתו בת ה-104, ומה צריך לעשות ומה לא לכתוב בצוואה, ואיך הוא לא מקנא בו על התקופה הקשה שמצפה, ויקנח בפסיכולוגיה בגרוש של  'הזמן יעשה את שלו'.

הם שוכחים שהמטרה היא לנחם ולא לבאס עוד יותר, אבל כנראה זו מסורת שהתחילה באיזה שבעה פולנית, ומאז עבירה גוררת עבירה, שהתפשטה לכל אבל בעם ישראל.

ישנם  אלו שמגיעים בבוקר ושוכחים ללכת עד הערב. אותם גם שתיקה מביכה לא מביכה. הם יחתמו קבע על הכיסא, יאזינו בקשב רב לאבל משוחח עם אחותו על מצב חשבון הבנק של האמא המנוחה, יחכו לארוחת הצהריים בשביל למלא את הקיבה וישאלו שוב ושוב אותה שאלה נדושה בפורומים השונים שכבר התחלפו כמה פעמים. עד שלא מכבים את האורות הם לא יבינו את הרמז שהגיע הזמן להתקפל.

אנשים לא מבינים ששבעה היא כמו להכין פחזניה: חייבים לפעול במדויק, אחרת הכל מתפקשש. להגיע לזמן קצוב, לשאול את השאלות הנכונות, לא להיות בשוק אבל גם לא להרגיש יותר מדי בבית, וללכת בדיוק כשצריך, ועדיף עם חיוך קליל בשביל להשאיר טעם טוב אצל האבלים. לא כמות הזמן שהייתם היא שקובעת, אלא ההרגשה שנתתם לאבלים.

הקדיש המקרב

אבל יותר מהכל, התפילות התכופות גרמו לי לשים לב לעניין שבשגרה, שאין מניין תקין בלעדיו - קדיש היתום. הטקסט הארמי הבנאלי הזה, מעניק זרקור לתוך החיים האישיים של משתתפי המניין, מספרת סיפור של אובדן אדם יקר, לעיתים בלי שידעת בכלל עליו. לפתע אתה מגלה שמי שהרגע צחקת איתו - או גרוע מכך: רבתם בעצבים - והתפלל לידך, פתאום יוצא מתוך הדמות הרגילה והלא מוכרת והופך לאנושי הרבה יותר.

באחת הפגישות הטעונות שיצא לי לנהל, נקלענו למבוי סתום ויצאנו החוצה כעוסים וחסרי אמון. למזלנו בדיעבד היינו ההשלמה למניין מזדמן, ותפסנו מרחק בטוח אחד מהשני על מנת להצליח לדבר עם ריבונו של עולם שיכניס שכל בראש של כל הצדדים. פתאום, אחד מהצד השני - זה שתקע מקלות מסיבות לא ברורות - אומר קדיש יתום בדמעות.

ניגשתי אליו אחרי עלינו לשבח, סתם בשביל לתת כתף תומכת למרות חילוקי הדעות, ולשאול בעדינות על מי הוא אומר את הקדיש. מסתבר שרעייתו נפטרה מסרטן אלים לפני חודשיים. מאז הוא מתקשה לתפקד, וחשוב לו להנציח את זכרה בדרכים שונות. זו גם הייתה הסיבה להתעקשות שלו על איזה סעיף, שבעינינו נראה תמוה ובין היתר פוצץ את העניין. זה גם היה הרגע שבו הבנתי על מה נשענת ההתנגדות, והצעתי לכולם לחזור לשולחן המו"מ. ואכן, תוך חצי שעה כולם הגיעו להסכמות והשקת צ'ייסרים של מזל וברכה. 

קדיש היתום הוא תמרור לתיק הבלתי נראה שכל אחד ואחת מאיתנו סוחבים על הגב או בתוך הראש והלב. את כל אותם האנשים היקרים לנו, שנוכחים נפקדים מחיי היומיום, ופתאום באמצע שום מקום ובתוך מניין אקראי, נחשפים לאוויר העולם ומעניקים לנו מבט טיפה שונה על מי שאך לפני רגע לא הכרת אותו - וגם עכשיו אולי אתה לא יודע את שמו, אבל יודע היטב שהוא איבד בשנה החולפת מישהו קרוב.

מדובר באחת היציאות הגאוניות של היהדות, שמוציאה מהשגרה השוחקת והמקום המוגן את האדם, ומניחה אותו במקום חשוף ופגיע דווקא במרחב שבו הוא לא תמיד משתף. הרי לרוב האנשים, מניינים הם דבר מזדמן ולא קבוע, אלא אם כן אתם מובטלים או בפנסיה. פעמים רבות יוצא לי להתפלל בתפילה שכזאת - בניחום אבלים, בכנס מקצועי או סתם חטיפה לאור יום כעשירי למניין.

ואז מגיח הרגע שבו המתפלל שלידך אומר קדיש והמוח מתחיל לעבוד בניסיון לבנות את העלילה, והלב מתחיל להתרחב כי אתה רואה באדם שלידך לא רק אפיזודה חולפת אלא סיפור חיים נוגע. מאיש זר הוא הופך להיות מכלול רחב הרבה יותר, כזה שמכניס אותך מבלי שרצית או התכוננת לתוך החיים שלו, בנקודה הכי רגישה של אובדן קרוב.

יש כאלו שקדיש היתום עבורם הוא הסימן להתחיל לברוח מהתפילה שהולכת להסתיים, אבל יש כאלו שבשבילם הוא רק הסימן להרים את הראש מהסידור, להביט סביב, להישאר עוד כמה דקות ולהתחבר טיפה יותר לכל מי שסביבם ועד כה היו שקופים, ולפתע התמלאו חיים, בדיוק בנקודה בה המוות משיק אליהם. 

תגובות