בכל פורים אנחנו נתקלים בהם ברחוב, בלי יכולת להתחמק. במקרה הטוב הם יתפסו אותך חזק בזרוע וילהגו לך דברי תורה מקוטעים וניגוני חסידים לתוך האוזן בליווי שיהוקים בניחוח אלכוהול זול, ובמקרה הפחות רצוי אבל היותר מצוי הם ישכבו מתבוססים בקיאם עד אור הבוקר.
ברוכים הבאים לממלכת הסאחים, אלו שבכל שאר השנה לוגמים תירוש בקידוש ומתמסטלים מהסוכר בדם, ולוקחים בכל פורים מחדש את מנהג 'חייב איניש לבשומי' עד לקצה. אמנם ההוראה החד משמעית היא, לא להבחין בין ברוך מרדכי לארור המן, אבל גם לא יזיק לשמור על מינימום של כבוד עצמי, והבנה שאי אפשר להיכנס למירוץ פורמולה 1 אם לא נהגת במשך שנה על רכב. כך גם בענייני 'חייב אדם': אם אינך מתורגל בשתייה, אין שום אפשרות שתוריד במכה בקבוק, מתוך תחושה שתוכל להשתלט על האירוע.
לא תוכל. ישנם אלו שנכבים מיידית ושומטים את הראש על השולחן, שם יעבירו את השעות הבאות בנשימות שקטות ולא יטרידו את שאר הנוכחים. אבל ישנם אלו שלגמו בקבוק שלם של וודקה רומנית מפוקפקת, או צייסר קטן, וכל הרדיוס הקרוב אליהם הולך לאכול אותה ובגדול.
כמו הסיפור על הטייס שנפל מהקורס והלך לנ"מ, כך הם - אם אני שיכור, כולם הולכים לדעת מזה, ואף אחד אחר לא הולך ליהנות. הם משתלטים על כל המרחב האישי והחגיגה הציבורית, מתייפחים ושרים בקולי קולות, והמהדרין גם מוכרחים להשתיק את כולם, רק בשביל להגיד דבר תורה כל 4 דקות. השיכרות מוציאה מהם את כל הביטחון העצמי, אבל לכיוון השלילי שלו. השיכור לא חדל מהניסיונות להוכיח לכל העולם ואחותו, עד כמה הוא דבק בקב"ה ובתורת ישראל גם כשהוא מאבד את זה.
ושלא תבינו לא נכון, כותב שורות אלו חובב לא קטן של הטיפה המרה. בארון יש אוסף מכובד של יינות ישראליים משובחים ומגוון רחב של בקבוקי ויסקי סקוטיים, והגילטי פלז'ר שלי הוא בהחלט לסגור את היום עם דרינק טוב על הספה עם ספר. יש לי בהחלט קיבולת יפה, אבל גם יודע בהחלט איפה עובר הגבול, בשביל לא לאבד את הראש. זה יתרון משמעותי שהופך את פורים לאחלה חג שלא חייב להיגמר בהאנגאובר ובהחזקת הראש מעל האסלה. שתיית אלכוהול צריכה להיות בדיוק כמו בקלישאה שכתובה על הבקבוקים - באחריות. כי כמו כל דבר בחיים, גם פה מדובר בפרופורציות, ובפורים לא מוכרחים לצאת לגמרי מהן.
לא לקחת דברים לקצה
פעם החג הזה אצלי לא היה עובר בלי 5 תחפושות שונות לכל אירוע בנפרד, לגמוע 10 בקבוקים מסוגים שונים, מבלי לחשב את הפלאסק שהיה לי בכיס המעיל, שהחליק היישר לגרונם של החוגגים במסיבות. זה היה מתחיל בערב בגולה, משם למסיבה של חברים, קמים בבוקר מוקדם לחלוקת עשרות משלוחי מנות, ומעבר בין 6 ארוחות באזורי חיוג שונים, התאוששות קלה ומקלחת בבית - ולירושלים. אין ספק שהגאון שחשב על פורים דפרזות היה איש חיי לילה. בעוד שבשאר הארץ הווליום נחלש, בעיר הבירה רק מתחילים להגביר אותו. וכך, מתחיל שוב סבב בין ארוחות חברים למסיבות המוניות ויותר מדי צפופות בשוק בערב, ובנחלאות בבוקר, שגם בימים שבהם אין מגיפה, ההתקהלות שם הייתה לא חוקית בעליל, ואסון ערד 2 הוא רק שאלה של זמן. שלושה ימים של שכרון חושים ואינספור חברים, ולוקחים כמה ימים עד שהגוף חוזר להתייצב ורמת האנדרלין יורדת אל מתחת לסף המסוכן.
אין ספק שחג אחד היה מספיק להטעין את רפרטואר הסיפורים והחוויות לשנה קדימה, אבל לאט לאט הקצב יורד ואחרי שנה של קורונה, פתאום ערב בבית עם חברים, דווקא נשמע כמו רעיון לא רע. ואין חובה לעבור בכל מסיבת הדבקה בירושלים, אלא אפשר להעביר את הערב באיזה בר שקט מחוץ לכל הבלגן, מבלי לראות את הזריחה עולה על מחנה יהודה. ולחרדתי הרבה התברר, שזה יכול להיות מהנה לא פחות.
וזה הלקח המרכזי של פורים - לא לקחת דברים לקצה. הרי המן היה יכול להמשיך להיות אחלה יועץ למלך, אבל הוא לא הסתפק בכך, ודרש את כל הכבוד גם כשמדובר בהתעקשות תמוהה לכבוד, גם ממרדכי שיושב בשער המלך. המן יוצא מכליו, ועושה מהלכים פוליטיים דרמטיים, רק בשביל לדפוק את היהודי החצוף שלא השתחווה לו. זה עלה לו במשרתו ובחיי בניו. אם הוא היה לוקח את העניינים קצת יותר בפרופורציות, עוד היינו חיים תחת שרביטו של אחד מצאצאי אחשוורוש.
בכלל, כולנו צריכים קצת פרופורציות לחיים, בטח אחרי השנה האחרונה. לא לקחת דברים כמובן מאליהם. לעשות את הבאלנס הנכון בין משפחה לעבודה, להבין שלא כל ויכוח בשולחן שבת הוא עילה לתביעת דיבה ומלחמת אחים. לדעת עד כמה החיים שלנו תלויים על חוט השערה ועל חודו של מחט, ועד כמה גם צריך לקחת אותם בנחת.
הסתבר לנו שהסתר פנים הוא לא רק ביטוי לנוכחות הקב"ה במגילה, אלא גם דרך הגנה די יעילה מפני נגיף אכזרי. במשך כל השנה האחרונה שמנו מסיכות על הפנים, פחות בשביל להתחפש ויותר בשביל להתחבא. השנה, כבר רואים את האור בקצה המנהרה. עדיין אי אפשר להוריד את המסיכות הכחולות מהפנים, אבל אפשר לקרוע את המסיכות השקופות שמסתירות אותנו ושבנינו במשך כל שאר השנה.
תיכנסו לפרופורציה. זה לא רק סלוגן קליט של רשת מרפאות אסתטיות, אלא גם מסר לחיים, שהתחיל אי שם בין הודו וכוש, ומהדהד עד היום בכל העולם.