החלום של כל מפקד בנתיב היה לקבל את צוות 'שאר עולם'. מדובר בשם לא מקורי לקבוצה אקלקטית של חיילים, שזכאים לקבל את קורס נתיב בצבא מכוח היותם לא יהודים או עולים חדשים, אבל איתרע מזלם והם אינם משתייכים ליוצאי ברית המועצות לשעבר, שמנו 90% מהמועמדים.
בשל הבדלי מנטליות ועל מנת לייצר אצלם תחושת שייכות, שמו את עשרת האחוזים הנותרים בצוות שכשמו כן הוא - שאר העולם, מלבד האימפריה הרוסית. בואו נחסוך פה את הוויכוח האם זה נכון, כי ממבט אחורה זה היה צעד ראוי והכרחי, שהוכיח את עצמו בכל פעם מחדש. לא רק שהם השתלבו הרבה יותר טוב כקבוצה בתוך הקולקטיב, אלא שההשפעה ההדדית בין כולם רק העצימה את התקופה והחוויה.
בכל אופן, אחרי שהוכחתי את עצמי כמפקד מצטיין (לדעתי האובייקטיבית), ומפקד מופרע (לדעת הדרג הממונה המוטה), זכיתי לקבל את צוות שאר העולם המדובר. היה משהו מאוד סוריאליסטי בכך שמפקד עליהם רוסי שהיתרון היחסי שלו היה עד כה היה בלהבין את השפה של הפקודים בלי שהם יודעים זאת. מהר מאוד התחברנו, וגיליתי שלמרות ההבטחות, המגוון האתני בצוות כלל 2 אמריקאים, 4 קיבוצניקים שאמא שלהם הגיעה כמתנדבת ופגשה את אבא ברפת, צרפתי, אסטוני, 5 אמל"טים (שם קוד לאמריקה הלטינית), וכל השאר 17 חיילים ממוצא אתיופי.
כמובן שהיו אתגרים לא פיקודיים לא פשוטים של משמעת, אבל הם למדו להעריך אותי ואני אותם. והכל היה נהדר. עד שהגיעה שבת משפחות, בה הולכים להתארח אצל קהילות דתיות ברחבי הארץ. מדובר באקורד הסיום שיודעים עליה עוד לפני תחילת הקורס, ומהווה תנאי ייהרג ובל יעבור על מנת להיכנס אליו ובטח לסיימו, מתוך הבנה שזו הדוגמה והחיבור הטוב ביותר שאפשר לתת לחיילים.
אבל אז הפציעה בי אאוריקה
הקריסה התחילה כבר ביום שלישי, כשאחד החיילים הגיע וסיפר לי שהוא לא יכול לצאת לשבת, מכיוון שיש אזכרה לסבתא שלו שהוא מאוד מחובר אליה - שמתחילה מחר ונגמרת ב...מוצ"ש. ליין שלם של העלאת זיכרונות יש מאין, בעיקר כשהתברר לי שסבתא ז"ל נפטרה לפני 21 שנים, והחייל עוד לא בן 19. אחרי איומים בעריקות, הוא שוחרר.
ואז הגיע עוד חייל עם סיפור דומה, ועוד אחד שדרש לצאת לעזור לאמא שלו, וככה כולם הגיעו אליי אחד אחד עם הסיפור שלו - ובקשה דומה, לא להגיע לשבת. הבנתי לאן הרוח נושבת, והפקודות במקרה הזה מאוד ברורות. מי שלא יוצא לשבת, חוטף ריתוק וכלא, ועל הדרך גם נזרק מהקורס בשביל להישפט גם ביחידה שלו על בזבוז הקצאה.
כמובן שאפשר תמיד לאיים עליהם בסנקציות הצבאיות כמו שדרשו ממני, אבל גם המסורת במקרה הזה ברורה ובלתי מתפשרת - אצל אחינו יוצאי העדה האתיופית, לא נהוג להתארח בבתים של אחרים שאינם משפחה, בטח שלא לעשות אצלם שבת שלמה. הברירה שהעמידו בפני היא, או להתעמת עם החיילים ולהכריח אותם להתארח בשבת ולקבל סירוב פקודה כתגובה, או להיפרד מרוב הצוות לשלום בשער של כלא 6.
אבל אז, הפציעה בי אאוריקה. ואחרי כמה טלפונים והרבה טובות אישיות ובקשות מיוחדות, הצעתי את האפשרות השלישית, זו שרק אלוקים יודע איך כל הצדדים זרמו איתי, כולל הפיקוד הבכיר והרבנות הצבאית שאישרו את המתווה: לנסוע לישיבת ההסדר בנתיבות - שם יש אחוז גבוה של תלמידים יוצאי העדה - ונעשה שם שבת משותפת שתיחשב כשבת המשפחות, מינוס המשפחות.
כך מצאתי את עצמי בעיירה הדרומית עם 17 מחיילַי, 50 תלמידי ישיבה, כמה תושבים מקומיים ואנוכי שמחזיק בתואר הפרנג'י היחיד בחדר, יושבים ביחד בערב שבת ומפצחים גרעינים ומדברים על החיים. ולמרות הכל, לא הרגשתי חריג. להיפך, דווקא מתוך כיבוד המסורת וההכלה של הסיטואציה, הם הפילו את מעט המחיצות שעוד נשארו, והתחברנו.
דיברנו על השורשים, הקשיים, הקליטה שהשתבשה, המסורת הייחודית, שבירת המעמדות, הגזענות הסמויה והגלויה, שיטור היתר ושימור החֶסֶר, וכל מה שהופך את האנשים והעלייה היקרה הזו לחלק כל כך מהותי מהסיפור הישראלי- יהודי המתחדש. זה שהרבה יותר רחב מאלבום של שלמה גרוניך וכמה להיטים של עידן רייכל, והרבה פחות רדוד מאשר היותם אנשים שמחים ותו לא, אלא נותן עומק וגישה שונה ומכבדת.
לפעמים הבערות והפחד מונעים מאיתנו לגלות את האוצר שמסתתר כמה בלוקים מהבית שלנו. אם לא הייתי מכיר עד כמה אקוטי לחיילים שלי עניין האירוח בשבת, אז היו מסתובבים היום עוד 17 איש עם חווית כלא צבאי ותיעוב שלטוני. במקום זאת, הם הולכים בעולם עם תחושה שמישהו הבין וכיבד אותם, מעבר לפקודות אטומות ונהלים קשוחים, ועל הדרך זכיתי גם לפקודים נאמנים וגם לחברים אישיים - כולל לוחם מג"ב שלמרות מצבו הכלכלי הגרוע, מנע מעצמו אוכל בשביל לחסוך ולקנות לי לסיום הקורס אלבום תמונות עם חריטה אישית. אותו חייל אגב, חטף חודשיים לאחר מכן כדור בבטן, אחרי שהסתער על מחבל וזכה לעיטור.
רגע אחרי חג הסיגד שכבר השתרש מזמן, הגיע הזמן שנכיר באמת את אחינו יוצאי העדה האתיופית. לא כאיזה פולקלור שטחי, אלא כתרבות יהודית שורשית, שמתחילה עוד מתקופת מלכת שבא ומגיעה עד אלינו - לשכונות שלא תמיד מצטיינות בעושר כלכלי, אבל מלאות בעושר תרבותי.
נכון, יש אפליה. וגזענות. והתעמרות של הממסד. ועוד מגוון כשלים בדרך, כמיטב המסורת הישראלית של קליטת עליה. אבל הסיגד, חג חידוש הברית של העדה היקרה הזו, הוא גם הזדמנות להשיל את הדעות הקדומות, ולהתעסק פחות במה שהיה רע, ולהתמקד יותר במה שיהיה טוב. כי לפעמים לא צריך יותר מהיכרות בסיסית, בשביל להתחיל חיבור אמיתי, שלא שופט לפי צבע העור, אלא מגלה את האור.
חג סיגד שמח, או יותר נכון: መልካም የስግድ በዓል , מלקם יסגד בהל.