עד גיל 8 הייתי בטוח שאני בכלל תימני. גרנו אז בשכונת שעריה בפ"ת, מעין תאומה של שעריים ברחובות, שתיהן העתק מדויק של צנעא - רק בתוספת כמה עולים מברית המועצות, שבדיוק נחתו באיזור ולא הבינו שבורשט לא זורם עם לחוח כמו מרק תימני. כבר בדרך לגן דרשתי בתוקף מאמא לשחרר לי את היד במרחק בטוח משער הכניסה, ולא לדבר איתי רוסית, בטח שלא ברדיוס שבו החברים יכולים לשמוע במקרה.
יום אחד סיפרתי לה בגאווה, כשחזרתי משם, שהיום הרבצנו לעמיחי. כששאלה למה, הסברתי שזה בגלל שהוא אשכנזי לבן. התכחשתי באופן מוחלט למוצא שלי. בברירת המחדל שהייתה בין להיות דתי ותימני, שהיה בשבילי הגירסה לישראלי, לבין דימוי של פרוצה מסריחה שאוכלת חזיר בחלב אימו - הדימוי שנפוץ אז לעולי ברית המועצות - בחרתי באופציה הראשונה והדחקתי כליל את השניה.
בשלב מסוים באמת האמנתי שזה מה שמאפיין את העולים משם. הרי מה עוזרים תארים שלישיים בפיזיקה גרעינית, כשאתה לא יודע לדבר עברית צחה, בדגש על ה-ח' הגרונית? איך אפשר לנסוע להרצליה, כשאתם עוצרים מישהו ברחוב ושואלים אותו מה הכיוון לגֶרְצליה, רק מפני שברוסית אין את האפשרות לבטא את ה-ה"א? ומה טעם בקריאת פושקין וספרות יפה, כשאין לכם מושג איך לקרוא סידור?
ועם כל הכבוד להצטיינות בריקודים סלוניים על הקרח, פה בארץ, אם אתה לא מכיר את הבלם של בני יהודה - אין לך מה לדבר עם החבר'ה. אפילו באוכל התביישתי, ובואו נודה על האמת, טיפה בצדק, כי עם כל הכבוד לרגל הקרושה ולדג במעיל פרווה - החריימה והקובנה לא רואות אותו ממטר. בשלב מסוים גם הפילמני שהיה טעים הפך למוקצה מחמת ביאוס, ובניגוד לחומוס הוא לא נכנס למנעד הטעמים הישראלי.
רוסי בביתו ודתי בצאתו
ההתרחקות מהמגזר הרוסי וההתקרבות למגזר הדתי, שימשו כרטיס כניסה לחברה הישראלית. אבל יחד עם זאת גם הייתי המיעוט: רוסי מסריח עם גרביים בסנדלים וכל המוטיבים הגזעניים הרגילים. זו היתה מחווה מודרנית לתנועת ההשכלה במאה ה–18; רק שבמקום משה מנדלסון, שהיה יהודי בביתו ואדם בצאתו, קם דובוב שהיה רוסי בביתו ודתי בצאתו.
בבוקר, כשהייתי עולה להסעה לבית הספר, הפכתי לדובוב הדתי. מדקלם תפילות, שיעורי משנה ותנ"ך, חברים עם כיפה על הראש ומשפחות 'נורמליות', ואפילו אימצתי את הסלנג ועולם המושגים הדתי לאומי. אבל תמיד נשארתי הרוסי, כולל בפעם ההיא שהמורה הסבירה לסגנית המנהל, שיש להתחשב בתספורת שלי כי אין מה לעשות, זה מה שנהוג אצל העולים. היתה זו בסך הכל קווצת שערות שהושארה בטעות על ידי הספר המרוקאי, אבל הנהלת ביה"ס שנזפה בנו, הניחה שמדובר במוהיקן הרוסי המפורסם.
וכמו בכל יום, הייתי חוזר משם לסבא וסבתא - להיות דובוב הרוסי. הם גידלו אותי בכל אחה"צ, בזמן שאמא שהייתה חד הורית, עבדה ב-3 עבודות שהשאירו לה מעט מאוד זמן ביממה וכוח בגוף: סייעת בגן בבוקר, מנקה בתים אחה"צ, ובמאפייה בלילה, תמורת 3 שקל לשעה. שם היא גם אכלה את מה שיש, ורזתה עד כדי כך שהרופא אמר לה שעם כל הכבוד לעבודה ולדיאטה, זה כבר גובל בסכנת חיים.
בערב, בין העבודות, היא הייתה אוספת אותי הביתה. עד אז הלכתי עם סבא לגינה להאכיל יונים, לשמוע את רדיו רק"ע ששידר ברוסית, לראות את ערוץ הילדים, ולאכול סוחריקי - סוג של טוסטונים שהכינו מלחם שכבר יבש. אסור היה לזרוק לחם – זכר למחסור שהתחיל שם בבריה"מ, נמשך פה כהכרח, ונמשך אצלי עד היום כמנהג.
סבא עבד כמנקה בישיבת פוניבז'. את הסידור הראשון שלי, שאני מתפלל בו עד היום, קיבלתי ממנו במתנה אחרי שהוא מצא אותו זרוק בגניזה, לקח ותיקן וגזר והדביק והחזיר אותו לשימוש. הוא היה בא איתי מדי פעם לבית הכנסת, אבל נשאר מאחור בלי שאף אחד יתייחס אלינו.
נטע זר במגזר
המגזר הדתי, שכל כך נלחם להרים את מסך הברזל, ושלח שליחים, והחתים עצומות, ואירגן הפגנות, נעלם ברגע שהמסך הורם והעולים זרמו. במקום לקחת את האנרגיות האלה ולקלוט את יהדות ברית המועצות, המגזר- מלבד מתי מעט צדיקים, שאחד מהם אף ליווה אותי לחופה - ראה בנו נטע זר ואיום על ההגמוניה הדתית. פתאום הם חדלו להיות סירובניקים, ונדרשו להוכיח את יהדותם, לשנות את אורח חייהם בשביל להתגייר, והדרישה הגורפת הייתה למחוק כל סממן רוסי - כולל מבטא - ולהיות כוח עזר זול במוסדות יוקרתיים או בכניסה לקניונים.
הפער הזה בין הזהות הדתית והישראלית לרוסית, מתחיל להיסגר רק בשנים האחרונות, ויחד עם זאת פוער פצעים ישנים.
בכל שנה מחדש, בתאריך העלייה שלנו, בנר שמיני של חנוכה, אני מתחבר לעוד צד בזהות הרוסית שלי. מה שהתחיל כפולקלור, הפך להתעניינות, ובשנים האחרונות לשיטפון. הסיפור של מיליון וחצי עולים, שהושתק עד כה, פתאום משמיע את קולו במרחב הישראלי, ודורש להיות חלק ממנו.
'דור 1.5', 'הבריגדה התרבותית', ולאחרונה קבוצת הפייסבוק 'רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן', שצברה מאות אלפי חברים בתוך חודשים ספורים – שם מקבלת חווית העלייה והקליטה האישית של כל אחד ואחת, פנים ופוסט - ובעיקר מגלה שאנחנו לא לבד, אלא דור שלם, וזה שאחריו שרט ונשרט. עד כדי כך נשרט, שאמא שלי יושבת וקוראת שם בכל ערב ובוכה. אני, שחבר בקבוצה הזו הרבה לפניה, עוד לא מעז בכלל להתחיל לקרוא, כי אני יודע שזה יושב על מוגלהּ שתתפוצץ ברגע שאתחיל.
גם השנה אחגוג במוצ"ש באופן ציבורי בגוּלה, ובאופן פרטי בבית, את ה'נובי גוד'. בפעם הראשונה הגיעו כמה חיילים שלי מנתיב - היום אזרחים והורים מאושרים. "עשר שנים לא חגגנו, כי זה לא היה נהוג", הם אמרו לי, "אבל ראינו שאתה מארגן, וסוף סוף אפשר לעשות נובי גוד בלי לחשוש". ומשנה לשנה מגיעים יותר ויותר אנשים - מכל המגזרים והאמונות - והנובי גוד הוא כבר לא רק מועד אזרחי שנשאר שריד נוסטלגי ליבשת הסובייטית האבודה ההיא, אלא הזדמנות פז להנכיח את הסיפור של יהדות ועולי ברית המועצות בתוך מארג החיים הישראלי, כחלק אינטגרלי ומשמעותי ממנו. סנובים גודם!