ההצלחה הכי גדולה של הנובי גוד היא דווקא ההיטמעות שלו בתוך השיח היומיומי והפיכתו למטבע לשון שגורה. אם פעם היו קוראים ל-31.12 בשם האנטישמי 'סילבסטר', וכל עולה מברית המועצות היה צריך להסביר חמש עשרה פעמים בממוצע ביממה שזה דד מורוז ולא סנטה, ושאין לו מושג מי היה סילבסטר אבל יש לו אחלה מתכון לדג תחת מעיל פרווה. המועד האזרחי הזה הפך לחלק מלוח השנה הישראלי המתגבש. אפילו רוב הרבנים כבר התייאשו מלעשות לי פולסא דנורא בכל דצמבר ומאמרי נאצה בשלל המדיות, ולמדו לקבל בצורה כזו או אחרת את העניין.
סגירת המעגל הנפלאה ביותר הייתה של 'שיחת השבוע', ביטאון חב"ד הפופולרי שגדלתי עליו ועל סיפורי המעשיות בעמוד האמצעי, שהקדיש את מאמר המערכת שלו בשבוע שעבר לנובי גוד וכמה שהוא מפספס את המטרה, בלי להבין שהם קלעו אליה בול. לטענתם ציון המועד הם סימפטום לכישלון קליטת העלייה של החברה הישראלית, ולניתוק מהמורשת שנגזלה מהם בשבעים שנות שלטון קומוניסטי.
ולמרות שמדובר בירי בתוך הנגמ"ש הסובייטי שלנו, אני דווקא נוטה להסכים עם חבריי מ-770. כי מה שהתחיל מאדוות של כמה צעירי דור 1.5 שחיפשו את המקום שלהם בתוך הקאנון הישראלי, היכה גלים והפך בשנים האחרונות לצונאמי של ממש. עשרות אלפי אנשים שהטריגר הקטן הזה העיר בהם את הדוב הרוסי, וכמו סוכני ק.ג.ב. רדומים, ששמעו את מילת הקוד, החליטו שגם להם מגיע לקחת חלק בסיפור הישראלי, בזכות ולא בחסד, במרכז העניינים ולא בהערת שוליים, ועל השולחן ולא מתחתיו.
בנובי גוד הראשון שציינתי בגולה, בגרסה הכשרה והמשודרגת, הגיעה חיילת שלי שהתגיירה לפני כעשור וסיפרה שעד כה היא פחדה שהרבנות תפתח עליה עיניים, אבל עכשיו היא באמת יכולה להרגיש בבית עם היהדות והמוצא שלה, בלי שאחד יסתור את השני. בקבוצות הווצאפ 'הרוסים על אלוקים', שלחו תמונות של חוגגים ותיקים מגוש עציון, עם כיפות, זקנים וכיסויי ראש, שלא מביישים את גדולות המחזירות בתשובה, שעד כה ציינו את הנובי גוד כמעט בהיחבא, ופעם ראשונה יצאו עם זה החוצה. אחת אחרת, שמסתבר שגרה ברחוב לידי, עושה נובי גוד לקהילת בית הכנסת שלה, עם נוכחות מרשימה של המתפללים שמגלים שיש כזה דבר אוכל רוסי כשר ואפילו טעים, עם כל הדיסוננס במשפט האחרון.
גם אצלי בבית, במסיבת הנובי גודובוב המסורתית תרתי משמע, נצפו בכל שנה כל השמנה והסלתה של המגזר הדתי והחרדי, מפזזים לצלילי קריוקי רוסי, מנשנשים זקוסקי ומשיקים כוסות, בלי לשכוח לברך לפני.
הנובי גוד לא קדוש בשום צורה
אפילו בשבת הקרובה, שבה ה-31 לדצמבר פוגש את פרשת וארא - סוג של התנגשות הטיטאנים שבין קודש לחול - מצאנו את הדרך לשלב, ובזמן שאתם קוראים את 'מצב הרוח' (לא בתפילה כמובן), חבורה של רוסים דתיים בני דור 1.5 ובנות ובני זוגם מכלל עדות ישראל מתכנסים לשבת נובי גוד, כזו שמשלבת בין קבלת שבת מזרח אירופית לצד התוועדות קבלית, מחזה הקראה מסנט פטרסבורג ודג מלוח עם מגוון סוגי המשקאות.
בימים אלה מתקיימים בתי מדרש וקבוצות לימוד שונות על מורשת יהדות ברית המועצות שירדה במשך תקופה ארוכה למחתרת שם והתבטאה בדרכים שלא תמיד נוח לנו לקבל כאן. קשר השתיקה והבושה נשבר, וזו בדיוק הייתה המטרה של המהלך הזה - להנכיח את הקול המשמעותי וההון התרבותי של דוברי הרוסית, בתוך כל הפסיפס העדתי היפהפה שיש במדינת ישראל.
פתאום החברה הישראלית מגלה שיש פה מיליון איש שקולם לא נשמע עד כה במרחב, וזה פיספוס אדיר קודם כל לעצמם. הנובי גוד הוא הזמנה לדיאלוג בגובה העיניים, לא כזה שמתנשא ומסביר לעולים ולילדיהם איך לספר את הסיפור שלהם, אלא מאפשר להם לפרוס אותו כהוויתו, גם אם לפעמים הוא לא מתעכל בקלות.
אי אפשר להתחיל את התיקון מתוך עמדה שיש פה צד שמכתיב לדוברי הרוסית איך הוא רוצה לראות את המורשת שלהם, אלא צריך לתת להם להביע אותה לבד, מתוך כבוד והערכה.
אני מודע לחלוטין לעובדה שרובכם הייתם מעדיפים את יום הניצחון על גרמניה הנאצית, או את סיפורם ההירואי של אסירי הציון ומסורבי העלייה, אבל זה בדיוק הכשל בנוסחה. מדובר בעסקת חבילה, שמתחיל בניטרול המוקש הראשון של הנובי גוד - אותו מועד אזרחי שדווקא בגלל שהוא לא קל לעיכול שהתקבע בתודעה והפך לכל כך מדובר, ולפיכך לכל כך משפיע - ומשם האוזן והלב יהיו כבר הרבה יותר רגועים לקבל את כל השאר.
ועדיין, חשוב להבהיר בשביל שתוכלו לישון - הנובי גוד לא קדוש בשום צורה - לא אזרחית ובטח לא דתית. חובה להגיד תחנון, אפשר להניח תפילין, אין צורך לצום, ולהיפך - מומלץ לשתות כמה שיותר. ואם דד מורוז, אותו סבא כפור שלובש כחול ולא אדום, פרט שולי בעיני מרבית העולם וקריטי ביותר לעולי בריה"מ, והיולקה, אותו עץ ירוק עד, שבתוך השלג הרוסי, נשאר עומד איתן, עושה לכם גירודים בגב ובלגן בראש – אני מוכן לוותר על שני המוטיבים הללו בשביל שנוכל לדבר פה על העיקר ולא הטפל. על הסיפור של אמא שלי ועוד מיליון דוברי רוסית, בממוצע אחד מתוך שבע ישראלים שתפגשו ברחוב.
מדובר בסיפור מרתק, של יהדות דקה שקבורה עמוק מתחת לשלג ולאדמה וגם בתוך ארמון הקרמלין, של זהות יהודית שורשית גם אם לא תמיד הלכתית, של מנהגים ייחודיים בתנאים קשים, של מלחמה תמידית לשיבה למולדת ההיסטורית יחד עם קשר חזק למולדת הלבנה, של גבורה וכישלון, של התמודדות אינסופית שנעה בין עבר, הווה ועתיד, שהתחילה את הסיפור הציוני שלנו פה בארץ, ונסגרה מאחורי מסך ברזל ופיספסה את רכבת הישראליות עד שהצטרפה שוב בתחנה הסופית, רק בשביל להבין ששכחו אותם מאחור.
הנובי גוד הוא הזמן להושיב אותם בקטר, יחד עם כולם, בלי לשפוט ולהוקיע, אלא בעיקר לקבל ולחבק. סנובם גודם ושבת שלום!