"הבת שלי לומדת יומיים עברית, יומיים אנגלית ויומיים ערבית", כך אמר לי השייח' בניחום אבלים במג'דל שמס השבוע. "ככה היא לומדת לא רק מתי ואיפה צריך לדבר כל שפה, אלא גם להבין מה הקונטקסט שלה. עכשיו זה הזמן לדבר ערבית".
פחות משעתיים לאחר האסון המחריד, כבר יצא טור שלם ב-YNET של ראש אמ"ן לשעבר אלוף (מיל') עמוס ידלין, על האירוע ומה עושים מפה הלאה - אם ומתי להסיר את האיום שנשקף מלבנון. "יש שתי דרכים אפשריות לעשות זאת: עסקת חטופים שתביא לרגיעה ברצועת עזה, ובהתאם לרגיעה בצפון; או הליכה לעימות רחב, בעיתוי מאוד לא נוח, וכנראה ללא תמיכה מצד ארצות הברית – שהיא חיונית לצורך מימוש מהלך צבאי רחב... החזרת החטופים והחטופות - שלפי הפרסומים נתמכת על ידי צמרת מערכת הביטחון כחיונית וכאפשרית - לצד הסדר מדיני, נועדה לאפשר לצה"ל ולמדינת ישראל לממש הישגים אפשריים... האסון שאירע לאחינו הדרוזים צריך להיות המאיץ לקבלת החלטות מנהיגותיות, צ'רצ'יליאניות אמיתיות".
כמה מילים מיותרות יש בטקסט הזה. 'רגיעה', השאיפה המערבית האולטימטיבית, כי בינינו – הרי לכולנו נמאס מהמלחמה, ורוצים באיזה מקום בלב להגיד פוס משחק, ולסיים. הבעיה היא שהצד השני לא בא לשחק איתנו, אלא להשמיד אותנו בכל האמצעים העומדים לרשותו; רואה בהפסקה הזו הזדמנות נהדרת לשקם את עצמו לא בשביל להפוך את המקום הזה לגן עדן, אלא לגיהינום. יותר מעשרים שנה שפמפמו לנו מושגים כמו רגיעה, הודנה, שקט, שלום - וכל מיני מילים שלא באמת הבנו את המשמעות שלהם כלפי הצד השני - גרמו לכך ששקענו בשקט המערבי שאליו אנחנו כה כוספים, ומעדיפים להדחיק את המציאות העגומה. השאיפה להגיע להסדר עם השטן היא דחיית הסוף הידוע מאליו, ויותר מכך - הפיכתו לגרוע יותר.
מעולם אין עיתוי נוח להליכה לעימות רחב. אף אחד בישראל לא שש אלי קרב, וזורם למלחמה, אבל אין ברירה. בכל רגע נתון שבו נפתח במלחמה, העולם לא יהיה איתנו, במוקדם או במאוחר. והשיא - עיסקת חטופים שתוביל להסדר מדיני. היגיון מעוות, שלא מתיישב עם המציאות שבה אין עם מי לעשות עסקה ובטח שלא הסדר שיוביל למדינה פלשתינית כפרס על טבח יהודים.
בכלל, כשרוב הצמרת הביטחונית - בהווה ולשעבר - חושבת כאחד, פה אני ישר מתחיל לחשוד. לפעמים השכל הישר, הפשוט, שרואה נכוחה, שמדבר ערבית, עדיף על פני כל אלו שדיברו הרבה עברית ובביטחון, והתגלו ברגע האמת כמשיחי שקר וכזב.
יש יותר מדי מומחי ביטחון, שאפשר לכנותם 'לשעברים', שבטוחים שהם יודעים הרבה יותר טוב מכל אזרח פשוט. הם כמובן תמיד רואים את התמונה המלאה, מנתחים לעומק כל מהלך של האוייב, אבל מרוב בלגן ויער הם לא מצליחים לראות את העצים ואת המציאות הפשוטה. הערכות המצב המדופלמות והראייה המורכבת שלהם, השכיחו מהם את המובן מאליו והראייה הפשוטה והמפוכחת של המציאות.
כל כישלונות ה'ביטחוניסטים'
רב אלוף גבי אשכנזי טען ב-2009 כי ש"בעוד מספר חודשים ייגמרו לחמאס הרקטות בעזה." עוד רא"ל, בוגי יעלון, אמר ב-2014, ש"מבצע צוק איתן יביא לשקט לתקופה ארוכה." גם INSS המכון למחקרי ביטחון לאומי, שהעומד בראשו הוא עמוס ידלין מתחילת הטור, מספק הערכות מדוייקות כמעט כמו של אהרון חלויה ב-6.10. ב-2011 פרסם המכון פרסם הערכה ש"האביב הערבי יביא לדמוקרטיזציה של מדינות ערב". ב-2015 הם היו בטוחים שהסכם הגרעין יוביל לשיתוף פעולה אזורי ויציבות. ב-2018 המומחים טענו כי "התפתחויות טכנולוגיות ישנו את אופי הלחימה ויביאו להפחתת האיומים הביטחוניים ."ב-2019 המכון העריך שהמצב בעזה יוביל להפסקת אש ארוכת טווח; וחבל על המשך הדוגמאות, שבהם הדבר היחיד שאפשר להגיד בוודאות על הערכות ביטחוניות של לשעברים, זה שהם מנבאים בדיוק את ההיפך. לפעמים השכל הפשוט ואורח לרגע שרואה כל פגע, מספיקים בשביל להבין את המציאות מולה אנחנו עומדים.
גם הערכות המודיעין מכל העולם על כיבוש עזה, דיברו על מאות חיילים הרוגים ליום, ועם כל המחיר הכבד ששילמנו, זה לא מתקרב לשם. הם גם אמרו שאי אפשר להזיז אוכלוסייה של מיליון איש תוך פחות מחודשיים, והתגלה שהם מצליחים לנוע גם ביומיים. בגדול, המסקנה היא שעדיף לתת לצה"ל לעשות, ופחות לדבר.
אפילו דובר צה"ל, בהצהרה מתוך זירת האירוע במג'דל שמס, אמר ש"איש לא חשב ודמיין שארגון טרור רצחני יירה למגרש כדורגל שבו נערים ונערות". זו בדיוק שורש התפיסה המוטעית, שבה אנחנו חושבים שלארגון טרור יש לו עכבות מוסריות מסויימות. גם איש לא חשב ודמיין שחמאס יחטוף תינוקות וקשישים, יערוף ראשים ויבצע טבח מחריד באזרחים, ובכללי כדאי לנו לצאת מתבניות המחשבה לגבי גבולות של ארגוני טרור, פשוט כי אין אותם.
עם כל העוצמה והמודיעין של צה"ל, וכל הערכות המומחים במכונים ובאולפנים, אולי יש לנו דווקא מה ללמוד מאחינו הדרוזים בנוגע להתנהלות במרחב המזרח תיכוני - בדגש על הפלשתינים - ולממש את זה כלקח דווקא עכשיו, לאחר הטבח במג'דל שמס. אפשר לקרוא לזה 'מבצע טירן'. טירן פרו היה נער דרוזי שאושפז בבית חולים בג'נין לאחר תאונה לפני כשנתיים, ונותק ממכשירי ההנשמה על ידי מחבלי ג'יהאד וגופתו נחטפה על ידם. בזמן שגורמי הביטחון בשטח והמומחים באולפנים חשבו מה לעשות ואיך לפתור את הסוגיה, הדרוזים הבינו מהר מאוד מה נדרש. הם הודיעו חד משמעית שאי החזרת הגופה באופן מיידי תגרור פעולות אלימות כלפי תושבי ג'נין, וכבר באותו יום חטפו שלושה פועלים פלשתינים בירכא, שפונו לאחר מכן עם דרגות פציעה שונות לבתי החולים. משפחתו של טירן דרשה שלא לבצע פעולה צבאית ולסכן חיילים תמורת הגופה. שלושה חיילים דרוזים השליכו מטען לבית פלשתיני כנקמה, וכל האירוע הסתיים תוך 24 שעות בלי איזה מבצע צבאי מרהיב או דיונים ביטחוניים מתישים, אלא רק בדרך שבה מבינים ומדברים במזרח התיכון.
גם לאחר האירוע המחריד במג'דל שמס, כשהדרוזים ראו שממשלת ישראל וגופי הביטחון, שוב מברברים עצמם לדעת עם המון איומים ואפס מעשים, כשגורמים ביטחוניים אנונימיים אומרים לסקיי ניוז כי "התגובה תהיה חזקה, אבל אנחנו לא מתכוונים להצית מלחמה", וישראל נערכת למהלך צבאי מוגבל, צריך היה השייח' טריף להעמיד אולטימטום של ארבע שעות למדינה להגיב, ופתאום כל בכירי המדינה הוציאו הודעות מיוחדות בסגנון 'המכה תהיה קשה וכואבת'. וגם החיזבאללה כל כך נלחץ, שפתאום הוציא הודעה שהירי בכלל לא בוצע על ידו.
כדאי להתעכב לרגע על הנקודה החשובה הזו - מה גרם לחיזבאללה לנסות להסיר אחריות? הרי אם הרקטה הייתה נופלת במגרש כדורגל ברמת מגשימים, הוא היה חוגג. כי בעוד דם יהודים הפקר, הדם של הדרוזים ממש לא, משום שהם יודעים איך ומה צריך להגיב, גם בלי מכוני מחקר והערכות מודיעין. חיזבאללה יודע שלא להתעסק איתם, ומסתבר שתמונה של דרוזים דורכים על תמונה של נסראללה, אפקטיבית יותר מכל ירי ארטילרי על איזה כפר.
כמה מתסכל לקרוא דיווחים כבר באותו היום על המתווך האמריקני עמוס הוכשטיין שקיים שיחות עם בכירים לבנונים וישראלים, ואמר ש"התגובה הישראלית תתמקד בחיזבאללה ושאחריה יחזרו לכללי העימות הרגילים". איך הגענו למצב שבו כללי העימות הרגילים כוללים חבל ארץ שלם מופגז, יישובים חרבים, מאות אלפי מפונים וירי בלתי פוסק של טילים וכטב"מים?
כללי העימות שלנו אמורים להיות מאוד פשוטים והגיוניים: כל איום קטן, גורר תגובה עוצמתית, כזו שתמנע ממנו להפוך לגדול. כל התאוריות האחרות, קונספציות של הכלה, ניהול הסכסוך וכל שאר התרחישים - פשוט מונעים את התגובה המתבקשת מאליה.
הרבה גבולות וקווים אדומים נחצו בשנה האחרונה, ונדמה שאין שום פרות קדושות, לפחות מהצד שלנו. אנחנו מגיבים באותה פרופורציה על מעשי נבלה ופיגועי טרור קשים בהרבה, וכל עוד איננו שוברים את הכלים טוטאלית - נדמה שאנחנו ממשיכים לשחק. מאירועי שמחת תורה, דרך גבול הצפון המופגז, ליל הכטב"מים שבו איראן פתחה נגדנו במלחמה ישירה אבל אנחנו לא שמנו לב, התגובה העוצמתית אבל המאוחרת לח'ותים. אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי איומים שהפעם הקו האדום נחצה ונגיב בעוצמה, כנראה שהייתי יכול להיות הבעלים של העיתון ולא רק בעל טור בו.
אולי כדאי להפעיל הרבה פחות מילים ואיומים, והרבה יותר מעשים וחיסולים. להפסיק להגיב כמצופה, ולהתחיל להשתגע כמו בעל הבית. לא לחכות ללגיטימציה שלא תבוא, אלא פשוט לפעול בצורה שתפתיע לא רק את אוייבנו, אלא גם את עצמנו. אותם לרעה, אותנו לטובה.