אין ילד שלא אוהב שיגועים. מדיגדוגים ועד חיבוקים, מרדף בכל רחבי הבית, משחקי מחבואים, וכמובן סשן פעלולים מסוכנים - כאלו שאין בהם גבולות ברורים, כל עוד זה תלוי בזאטוט. מבחינתו גם להיות תלוי הפוך על הרכבל למצדה, כל עוד מישהו אומר לו שזה בסדר.
לפעמים נדמה שהילד סומך על המבוגר האחראי, אבל לא תמיד המבוגר סומך על עצמו באותו אופן, וכך נוצרות התאונות. כאחד שהתנדב בשניידר, ראיתי את התוצאות האלו מגיעות מדי יום למיון, חלקם הגדול ייעצרו שם לכמה שעות, וחלקם הקטן מפוזר למחלקות להמשך טיפול פיזי לילד וטראומטי למבוגר. וישנו גם הרוב שלא מגיע בכלל לבית החולים, בזכות חסדי שמיים, ומזל יותר משכל.
אחד מהם היה כשישבתי עם חבר טוב במעיין צונן עם בנו בן השנתיים. בחוץ היה גיהנום של 40 מעלות בצל ו-400 ילדים צורחים בשמש, ובפנים קריר ונעים ואחלה בירה. עד שהאבא זרם עם הפעוט לקצת שיגועים, כולל הפעלול האקרובטי של החזקת העולל מאחורי הגב שלו עם הרגליים. מה שהוא לא לקח בחשבון זה, שאחיזה, יציבות ומים, לא הולכים טוב ביחד אלא אם כן אתה מתעמלת אולימפית בשחייה צורנית. הילד החליק לו מהידיים היישר לתוך המעיין, כשהוא מפספס ב-10 ס"מ את מדרגת האבן.
נדלג על המתח, הפאניקה וההיסטריה, ונעדכן שחוץ מדמעות ודקה של צרחות, הילד בסדר גמור. אבל התגובה אח"כ של אבא שלו, הייתה שיעור לחיים. אחרי שחיבק והרגיע אותו, הם התיישבו על שפת הבריכה והוא הסביר לפעוט בפירוט מה קרה, תוך לקיחת אחריות מלאה. "אבא רצה לשחק איתך, והיה כיף גדול, אבל בטעות אבא לא שמר עלייך כמו שצריך, ונפלת למים. זה לא בסדר מצידי, ואני מבקש ממך סליחה".
בן השנתיים הסתכל על אבא שלו בעיניים, ולמרות שלא בטוח שהוא הבין הכל ולעומק, נצרב בו הזיכרון והביטחון שאפשר לסמוך על אבא גם אם הוא עושה טעות - בטח אם הוא מספיק אמיץ בשביל לרדת מהאוליפוס הגברי והלוק האבהי בשביל לבקש סליחה מבנו הקטן.
יותר מדי פעמים אנחנו תקועים בשיח עמדות, כזה שמונע מאגו ולא משיקולים רציונליים. מרבית המריבות בחיים התחילו מאיזה אי הבנה נקודתית, שהתפתחה לחוסר הבנה כללית ולפגיעה רב מערכתית. כנראה שמישהו מהצדדים טעה ולא הבין את השני, וההוא לקח את זה אישית וללב, וייחס כוונה אחרת ממה שהראשון התכוון. מפה והלאה, הסיפור רק הולך ומדרדר, וכל צד מתבצר ולא מוכן להיות זה שיבקש סליחה או ייקח אחריות, כי הרי ההתנצלות צריכה להגיע אליו ולא ממנו.
פשוט לקחת אחריות
אנשים מחכים לסליחה יותר מלמשיח, ולפעמים המילה הקטנה הזו יכולה לשנות את כיוון הרוח תוך רגע, אבל חלקם לא מוכנים להוציא אותה מהפה. הרי כל אחד מאיתנו מפשל לפעמים, או פוגע מבלי משים. ככל שיש לך יותר אינטראקציה עם בני אדם, כך גדל הסיכוי שהם ייפגעו ממך, בשלב כזה או אחר, גם ובמיוחד אם לא התכוונת. מדובר בתוצאה אינהרנטית של יחסים בין אנושיים, ולא צריך להיות פרופ' דן אריאלי בשביל להבין שאנשים שונים קולטים דברים שונים ומגיבים אחרת.
בשביל שתוכל לשמור איתם על קשר, כזה שמתבטא גם ברגש ולא רק בשכל, צריך לחדד את חוש הסליחה ולצמצם את האגו. אף אחד לא יראה בך פחות מענטש או גבר השנה אם תעשה את הצעד הראשון, ולמרות שאתה בטוח במאת האחוזים שפעלת כשורה, והאחר הוא זה שפגע - ברוב הפעמים תגלה שהצד השני מחזיק בדיוק באותה עמדה עלייך. כל אחד מאיתנו מכיר לבטח את הסיטואציה הזו, ובמקום להינעל בפוזיציה, אפשר רגע לשנות את המשוואה.
שימו את עצמכם במקום של האחר. תנסו לחשוב למה הוא פגוע ממכם, ולאיזו תגובה הוא מצפה, ובעיקר שחררו את התגובה האוטומטית שלכם להגנה עצמית. כנראה נגלה שגם אם הוא טעה בגדול, גם אנחנו טעינו בקטן. בעולם המשפט קוראים לזה 'אשם תורם', בעולם הפסיכואנליזה 'האשמה עצמית', ובעולם האמיתי קוראים לזה פשוט לקחת אחריות, ופשוט לבקש סליחה.
לפני כמה שנים היה לי נתק עם חבר כמו אח. סיפור ארוך של חוסר הבנה שהתעצם למימדי ענק, ונראה שלא יהיה עתיד לקשר בנינו. ובכן, כל הרעל הזה נפתר בפעם אחת, כשנפגשנו בטעות באיזה פורום חברתי, ולמרות שהיו לי את כל הסיבות בעולם להתעלם ממנו ולצפות שיבקש כבר סליחה, התגברתי על כל הכעסים שהצטברו, ופשוט חיבקתי אותו ויצאנו לסיגריה בחוץ. נתק של שנתיים נגמר תוך 7 דקות ו-3 חיבוקים, והרבה פערים להשלים על יותר מדי זמן מבוזבז שהלך על מתח לא בריא ושערות לבנות בראש.
יום כיפור הוא ההזדמנות להיות בראש אחר, תרתי משמע. לא להיות צודק, ואפילו לא חכם, אלא רגיש. הסליחה לא מגיעה משמיים, ובטח לא כשנעולים בתוך עצמנו. מדובר בתהליך ארוך שבו אתה מוותר על עצמך ובוחר באחר, בשביל שניכם. בלי נאומי תוכחה או פרצופים נעלבים, ובלי לחכות שהצד השני יעשה את הצעד.
זה להיות החבר מהמעיין, שמבין את הטעות של עצמו, ומשיל מעליו כל גרם של אגו, ויכול להסתכל לבן שלו בעיניים ולבקש סליחה. לא בשביל להיחתם בספר חיים טובים ולשלום, אלא בשביל שתוכלו לפתוח ספר חדש ונקי, ולא להבין איך לא חשבתם על האופציה הזו עד עכשיו.
גמר חתימה טובה, וזה הזמן גם להוריד לפרקטיקה את הכתוב לעיל, ולבקש סליחה מכל מי שקרא/ה את הטור הזה במרוצת השנה החולפת, ונפגע. זו לא הייתה כוונתי. שנזכה להרבות טוב איש לרעהו, גם אם לא מסכימים איתו.