תמיד תהיתי מי הם אותם אלו האנשים שמשנים את דעתם והצבעתם בכל יום בחירות מחדש? מדובר בכעשרה מנדטים, לפי ההערכות שונות, שנודדים בכל פעם לאיזו מפלגת אווירה אחרת, אבל מתייאשים ממנה ועוברים הלאה: קדימה, כולנו, הגמלאים, עצמאות ועוד כאלו שהבליחו לכנסת אחת או שתיים ונעלמו מהנוף.
אף פעם לא הבנתי מה גורם להם לשינוי העמדות המהיר הזה, שיכול להיות יותר קיצוני מאורלי לוי שדילגה בנונשלנטיות בין ישראל ביתנו, מרצ והליכוד, משל מדובר בתחנות ביום כיף בסופרלנד, ולא על עמדות פוליטיות מנוגדות.
בשנים האחרונות נהנים מצביעים אלה מקלות יתר בדילוגיהם ממפלגה למפלגה, וזאת מפני שלמענם הומצא מושג חדש במפה הפוליטית בישראל: 'המרכז'.
בניגוד לנדל"ן בארץ, דווקא פה סבל 'המרכז' משממה יחסית והיעדר ביקוש. שנים ניסו כאן להקים מפלגות באיזור הנטוש הזה, שהתגלה פעם אחר פעם מבטיח, אך נמצא ריק בדיוק כמו קידוחי הנפט ברמת הגולן. עד שהשמאל וחזונו המדיני והכלכלי קרס לתוך עצמו, והפך לפרסונה נון גרטה בשיח הישראלי, בטח לאחר האוטובוסים המתפוצצים והסכינים הנשלפות שעמעמו קצת את זוהר חזון השלום והצמחונות עם הפלשתינים.
כל המפה הפוליטית זזה לכיוון ימין. מי שהיה פעם שמאל קיצוני מצא את עצמו מחוץ לגבול, ומי שהיה בימין מחוץ למחנה נכנס פנימה. וכמו שיודע כל תלמיד בכיתה ח' במגמת פיזיקה, אין ואקום בעולם - והמרכז שאב את כל השמאל והמציא את עצמו מחדש.
המצאה זו גורסת, שעל 80% מהדברים אנחנו מסכימים - מה שנכון בהחלט - ואת ה-20% הנותרים נשאיר עכשיו בצד, ונדבר עליהם אח"כ. ובכן, ממחקר שערכתי ומהתבוננות קצרה בהיסטוריה, נראה כי גם כל שאר העולם מחזיק בגישה ההוליסטית הזו, אבל מה לעשות שעל עשרים האחוזים הנותרים הללו, מאה אחוז מהמלחמות התחילו.
בחיים האזרחיים אפשר בהחלט לדבר על הטוב המשותף של כולנו ולחתור להרחיב אותו, אבל בשדה הפוליטי, שבו האינטרס הוא מיקסום הכוח של קבוצת האידיאלים שלך, ומכיוון שהעוגה מוגדרת ותחומה מראש - הרי שבהכרח זה יבוא על חשבון הקבוצה האחרת. במשחק הפוליטי אין טוב משותף, אלא רע הכרחי, לא מתוך מקום שלילי, אלא הבנה שככל שהתמיכה בעמדה שלך גדולה יותר, כך הביטוי שלה אמור להיות גם בתקציבים שיתורגמו לפעילות בשטח.
הרי כולנו נסכים שצריך לתת לניצולי שואה, להגביל את מספר התלמידים בכיתה, ולקצר למתמחים את השעות. וכל הדברים החשובים הללו עולים כסף, שכידוע לא גדל על העצים, אלא משולם מכיסנו המוגבל. ועוד לא דיברנו על אותם דברים שלא מוסכמים, ועליהם נסוב הוויכוח הגדול של אי ההסכמה.
הרי ההבדל בין רוסים ואוקראינים הוא לא בשפה ובתרבות, אלא בעיקר על הפער המינורי שבסיסו האסטרטגיה הצבאית של רוסיה שלא מוכנה לאפשר למערב להניח טילים במרחק יריקה ממוסקבה. וגם אם ייצא לכם לשבת עם פלשתיני ממוצע לדבר על החיים עצמם, תגלו שרב המאחד על המפריד. אבל מה שבאמת מפריד, הוא הפער הקטן שבו הוא לא מוכן להתחלק בארץ הזו, ויש חלקים מתוכנו שכן.
אפילו בתוך המגזר שלנו, אני וחברי ההר-מור'ניק, נוכל להתפלל באותו בית כנסת, להסכים שעם ישראל לארץ ישראל על פי תורת ישראל, לזהות את התמונה של הרב קוק מקילומטרים, אבל מה לעשות שעל הכשרות של צוהר הוא יקדש מלחמה ואני יקדש איתם על היין.
וכשיש מרכז כזה גדול, שמגדיר את עצמו בעד מה שטוב ונגד מה שרע, שזו אידאולוגיה שלא מחזיקה מים במצבי קיצון שהפכו לשגרה במדינה כמו שלנו, הרבה יותר קל לאנשים להתנייד בין המפלגות שבפנים. אמר מי שאמר, שהדת היא אופיום להמונים, ושכח לציין שהמרכז הוא אקמול למתלבטים.
המרכז בלע את כל השמאל האידאולוגי
אני לא בן אדם של מרכז, אלא ימין שלא מתבלבל. כזה שתמיד מצביע מימין לליכוד, משום שמאמין שצריך לאגף ולאתגר את מפלגת השלטון, האחות הגדולה, ולנדנד לה, בשביל שלא תלך למקומות אחרים. אבל גם לא יותר מדי ימין, משום שפוליטיקה היא אמנות האפשר, ואחיזה פרגמטית במציאות, ולא רק אידיאלים נוקשים של הכל או כלום.
בדיוק מתוקף היותי איש ימין, מאוד מטריד אותי שהמרכז בלע את כל השמאל האידאולוגי, והשאיר אותנו לדבר על הטוב המשותף שאין עליו הרבה ויכוח ואתגר מחשבתי, מאשר לחדד את העמדות אחד של השני באיתגור משותף של שני הצדדים. כי מה שיותר גרוע מלהתווכח עם האחר, זה לריב עם עצמך - וזה בדיוק מה שקורה עכשיו בימין שנשבר והשאיר אותי כהומלס פוליטי - בדיוק בשבוע שבו עברתי לבית חדש בקהילה מחבקת, שעליהם עוד בטוח נכתוב בהמשך.
כי פתאום גיליתי שאני - זה הימני האידיאליסט - מוצא את עצמי בדיוק עם אותם המנדטים הצפים שליהגתי עליהם כמה שורות למעלה, ושעוד יותר גרוע מהם, לי אין למי להצביע. הרי בפוליטיקה אתה אמור לבחור במפלגה שהכי קרובה לעמדותיך, אבל אחרי הפירוק שעבר הימין מימין לליכוד, יהיה מאוד קשה לאחות את השברים בחזרה.
ימינה שקיבלה את קולי בפעם שעברה איכזבה ובגדול ועל הדרך התפרקה לאלפי חתיכות. ישראל ביתנו אמנם נשארה בימין הכלכלי, אבל חתכה בכל שאר התחומים למחנה היריב. מפלגת תקומה שהפכה לאיחוד לאומי, שהפכה לציונות הדתית, שחברה לעוצמה יהודית, מה שאומר שהחבל יימתח הרבה יותר מדי ימינה תוך הידוק לקצוות - והאידאולוגיה הנוקשה לא תאפשר גמישות פרקטית, דבר הכרחי להישגים פוליטיים. הרוח הציונית לא סגורה על המסרים שלה ולאיזה צד היא שייכת, והבית היהודי - מפלגת האם שלי, ושל סבתא שלכם - נלחמת על חייה בטיפול נמרץ, כשהרופאים עוד רגע מרימים ידיים וקובעים מוות.
הנחת העבודה היא, שמימין לליכוד יש מקום למפלגה אחת - ולא משנה איך קוראים לה. כל השאר לא יעברו את אחוז החסימה, כפי שאפשר לראות בשלל מערכות הבחירות והמפלגות שנותרו בלי מושב בכנסת, ועם הרבה חובות. צריך לאחד כוחות ולחדד עמדות, להבין שהמפתח למניעת הבחירות השביעיות הוא או פרישת נתניהו מרצונו - מה שלא מסתמן שהולך לקרות ב-250 השנים הקרובות - או מיקסום הקולות של הימין לא רק ביציאה להצביע, אלא גם בהליכה משותפת ורחבה לא כסקטור לימין רך או הקשה, אלא מפלגה אידיאולוגית רחבה לכל מי שמגדיר את עצמו מימין לליכוד, ורוצה להחזיק בהגה.