מהרסייך ומחריביך ממך יצאו. אמנם זה נשמע כמו סיסמה ריקה מתוכן אבל האמת היא שמדובר במציאות עצובה שמתחדדת יותר ברגעי משבר ומלחמה, כמו עכשיו. מדובר בתופעה עולמית שבה האוייבים הכי גדולים של היהודים זה הם עצמם, עוד מימי חורבן הבית ועד ימינו אנו. הד.נ.א היהודי בנוי כך, שאמנם שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה אמור להצילנו מידם, אבל הוא מעולם לא התחייב להצילנו מידינו - וזו הבעיה הגדולה.
אנחנו הורסים לעצמנו במו ידינו. מספרים לעולם שאנחנו בעצם מצילים את האירוע, כשבפועל קורה ההיפך הגמור. זו התרחשות גלובלית מישראל ועד ארה"ב. בכל מקום שיש בו ריכוז משמעותי של יהודים, תוכל למצוא שם בלב מוציאי דיבת הארץ רעה, מכל גויי הארצות, את מיטב בנינו ובנותינו. ואני לא מדבר על נטורי קרתא החלוצים שעלו על הקונספט, וגם לא על 'בצלם' ו'שוברים שתיקה', שנמצאים בהיכל התהילה של הגהינום בעולם הבא, אלא על הדורות החדשים של היהודים שונאי עצמם.
בארה"ב תוכלו לפגוש אותם במגוון שמות יהודים, כמו מדיאה בנג'מין שייסדה ארגון בשם 'קוד ורוד', שדורג במקום השלישי והמכובד ברשימת 'הארגונים העוינים והמסוכנים ביותר לישראל הפועלים בארצות הברית'. אל חשש; מדובר בחבורת גמלאיות חסרות חוש אופנה, הומור ותפיסת מציאות, לבושות בחולצה ורודה עם דגל פלשתין מודפס בגאווה על החולצה וכאפיה בצבע ורוד, שמעבירות את זמנן היותר מדי פנוי, בהטרדה אינסופית של חברי פרלמנט אמריקאים.
ראיתי אותן בפעולה - או יותר נכון בהפסקה בחדר האוכל - בגבעת הקפיטול, מתכננות את הצעד הבא, תוך שהשנאה העצמית הנוטפת מהן לכל מה שמריח ישראלי וציוני פשוט דוחה. ויתרתי אפילו על התענוג בלריב איתן, משום שלא הייתי בטוח אם מצב בריאותן הרופף יחזיק מעמד בוויכוח שכזה.
וזה עוד כלום לעומת יעקב ברגר, שם קלאסי של תלמיד ישיבה מבני ברק, שהוא פעיל שמאל קיצוני על גבול המחבל מניו יורק. בניגוד לנשים בוורוד הוא עדיין בגיל עבודה, אבל מקדיש את כל עיתותיו למאבק הפלשתיני הקדוש כנגד הכובש הישראלי האכזר. מלבד הכאפיה המסורתית, על החולצה שלו מופיע הדפס של מחבל מה-7.10 עושה וי על הטנק השרוף, ובין הפגנה עם פלשתינים לפעילות ענפה ברשתות החברתיות, עם למעלה ממיליון עוקבים וסרטוני שנאה לצה"ל, הוא גם מצא זמן לעלות על אחד המשטים לעזה, במטרה לשבור את המצור. אחרי שצה"ל השתלט על הספינה ושלח אותו לאלף עזאזל חזרה לארה"ב, הוא התקבל כגיבור כבר בשדה תעופה, עם שלטים מרגשים של פריי פלשתיין וקולולולו.
אמנים לא משמעותיים
אבל אל תחפשו רחוק, תישארו קרוב. כי ככה זה לשנוא את עצמך, כשיש ממש פה לידינו ישנם כאלו שבאמצע מלחמה חשים עליונות מוסרית וחובה ערכית להשמיע את קולם של תושבי עזה האומללים כנגד צה"ל האכזר, שעושה בהם שפטים. ישנן הפגנות השמאל הקיצוני שמתפרסות ברחובות תל אביב כנגד הג'נוסייד שמתרחש בעזה, רישנם יותר מאלף אמנים - לא ידעתי שיש כמות כזו מכובדת של אנשי תרבות בישראל - שחתמו על הטקסט הבא בשם ומלכות: "אנו אנשי ונשות תרבות ואמנות בישראל, מוצאים את עצמנו כנגד רצוננו וערכינו, שותפים כאזרחי ישראל לאחריות לאירועים המחרידים ברצועת עזה, ובפרט הרג ילדים ובלתי מעורבים, הרעבה, גירוש אוכלוסייה והחרבה חסרת תוחלת של ערי עזה. אנו קוראים לכל מי ששותף לקביעת מדיניות זו ולהוצאתה לפועל - חידלו! אל תיתנו הוראות בלתי חוקיות ואל תצייתו להן! אל תבצעו חס וחלילה פשעי מלחמה! אל תזנחו את עקרונות המוסר האנושי וערכי היהדות! מפסיקים את המלחמה. משחררים את החטופים".
מדובר בסלתא ושמנא של מיטב אמני ישראל בעיני עצמם, מעטים מתוכם נכס צאן ברזל וכל השאר סתם כבשים שפועות אותה נפיחה בכל הזדמנות. מעבר זריז על השמות, לא מפתיע אבל גם מתסכל, להבין עד כמה טחו עיניהם מלראות את המציאות נכוחה. מצד שני אפשר להתנחם בעובדה שמכיוון שמוחם מנותק ממה שמתרחש פה, הם אכן מצליחים לייצר תרבות שמקורה בדימיון פורה ועשיר. ככלות הכל, מדובר באמנים שברוב המקרים הם לא שוברי קופות וגם בלי דעותיהם אין להם קהל משמעותי.
לצידם התפרסמה עוד עצומה ברוח דומה, שעליה חתמו לא פחות מ-1,500 מעצבים, אדריכלים ואמנים חזותיים, שכנראה תחום עיסוקם הכשיר אותם לדעתם גם לעצב דעת קהל ומהלכים צבאיים. מה היינו עושים בלי לשמוע את דעתם של אנשי תרבות ואמנות, נשות עיצוב ואמנות חזותית, לא בנוגע לביאנלה האחרונה בוונציה ולעיצוב המרחב הציבורי הפריזאי, אלא לגבי פשעי המלחמה של ישראל בעזה?
מה הופך אמן לאדם שדעתו ראויה להישמע ולהיחתם בעצומות, יותר מאשר האספסוף הנבער מדעת, שמחוץ להיכל התהילה בו הם שוהים? שהרי חוץ מהוצאת שם רע לתחום האמנות והאדריכלות, הם כל כך מנותקים מהמציאות, שבכל הטקסטים שעליהם הם חתמו הסדר ברור: תושבי עזה בראש דאגותיהם, ובאמצע צה"ל רע, ורק בסוף מתישהו החטופים עצמם.
וכך הם הוכיחו, שלא במתכוון, שבתוך העליונות המוסרית המדומיינת והמנותקת שלהם, לא באמת מעניינים אותם החטופים, למרות הזעזוע המלאכותי שהם מפגינים - תרתי משמע. מה שמעניין אותם באמת היא קבלה כמעט אוטומטית ומקודשת של נרטיבים פלשתיניים, ועירעור כמעט מוחלט על כל המציאות המורכבת מהצד הישראלי. מבחינתם הנתונים של חמאס הם אקסיומה, אבל הם מטילים ספק ולעג בכל הודעת דובר צה"ל, מלבד אלו של 'הותר לפרסום'.
החלטות הקבינט תמיד משיחיות, אבל הדעות שלהם - שלעיתים קרובות נשמעות הרבה יותר מנותקות מהמציאות מאשר משיחיות כלשהי על פני הגלקסיה, מתקבלות כעמדה לגיטימית וראויה להישמע, לפעמים היחידה שראויה להישמע.
אין ספק שתחושת הצדקנות עושה טוב לעור הפנים ולמעמד בקהילת התרבות הגלובלית, ויותר משאכפת להם מחיי העזתים, הם מוּנָעים מהכפשה של יהודים. יש כל כך הרבה מבני העם הנבחר שמשקיעים כל כך הרבה אנרגיה בשביל לקעקע את מעמד ישראל בעולם בשלל דרכים שונות, רק כדי שירגישו טוב עם עצמם ויתקבלו בתשואות בחברה הגבוהה שאליה הם מדמיינים שייכות.
למרות שזו אותה חברה שתפנה להם את הגב באותו רגע שהיא תוכל. ראינו את זה באקדמיה, בעולם הרפואה, ובשלל תחומים שונים. אבל עד שזה לא מגיע אליהם, נוח להם להתפנק בחיק הליברליזם שאוכל את עצמו לדעת. הגנום היהודי המפורסם הוא לא רק בראש המבריק אלא בתחושת הצדקנות המעושה, זו שפעמים רבות רואה את סבל הזולת לפני הסבל העצמי, גישה שבמהותה היא נוצרית - ולפיכך לא פלא שמייסד הדת הזו היה יהודי.
אמנם אנחנו צריכים וחייבים להיות אור לגויים, אבל זה לא מגיע תוך הטלת חושך בעצמנו, ואף אחד לא מעריך מישהו שמתעב את עצמו ואת המשפחה שממנה הוא מגיע. החיבוק התקשורתי בהחלט נעים מאוד, במיוחד כי מדובר בתופעה שלשמחתנו היא שולית בהיקפה, אבל עיקרית בהדהודה. זה מייצר מצג שווא כאילו האמנים הדעתניים, האדריכלים המוסריים, וכמה חסרי חיים וחוליות מהסוג האמריקאי שציינתי בהתחלה הם הרוב. לשמחתנו, הם המיעוט שבמיעוט, שנהנים מתשומת הלב המוגזמת שניתנת להם.
כיהודים אנחנו חייבים לא רק להוקיע אותם - או יותר גרוע: פשוט לא להתייחס אליהם. חובה עלינו להגביר את האור כנגד החושך שבוקע מהם. לספר בטוב הארץ והעם, לדעת שיש בעיות ואתגרים, אבל שבכוחות משותפים שלנו נוכל להם. לא לערער על יסודות הבניין, אלא להוסיף קומות ולחזק את התשתיות, ולדעת שאנחנו העם הנבחר ולהאמין בכך באמת.
לא מתוך איזו עליונות מוסרית מדומיינת במסווה של גזענות עם ציפיות נמוכות, אלא מתוך הבנה שאנחנו מייצגים את המוסר היהודי והמערבי בהתנגשות הכי משמעותית שלו עם כוחות האופל והשטן. אמנם לפעמים זה לא נראה טוב, אבל זו המלחמה הכי צודקת שאפשר, ואנחנו חייבים לנצח. לא רק בשבילנו. בשביל העולם כולו.