פגשתי אותו במקרה השבוע. הייתי בדרך למועצה הדתית, כשפתאום מישהו נגע לי בכתף, ואז ישר חיבק אותי בחום. עברה דקה עד שהצלחתי להשתחרר מהחיבוק ולזהות את אריק (שם בדוי), חניך שלי מלפני כמעט 15 שנים. הדרכתי אז בסניף יפת"ח, סניף העולים היחיד בבני עקיבא המיועד ליוצאי בריה"מ, עובדה שלא הרשימה אף אחד כשהיקצו לו מקום פעילות בתוך מקלט תת קרקעי. כנראה שהמלחמה הקרה הותירה רושם כל כך חזק על מקבלי ההחלטות, עד שהחליטו לא לקחת סיכונים מיותרים על הילדים הללו גם בישראל. אומנם על הנייר היינו 6 מדריכים על 50 ילדים, אך בפועל כל ילד משתולל כמו 4 לפחות.
אריק דווקא היה יותר רגוע. חניך חמוד, שקט וחייכן, שתמיד בא לעזור ולתרום. כל מוצאי שבת הייתי מלווה אותו הביתה ליד השוק, ועולה לשבת לדבר קצת עם המשפחה שלו. נזכרנו בחיוך איך בבר מצווה שלו הייתי צריך לעבור דרך כל הדודות שלו, ויש הרבה כאלו, ולנשק אותן אחת אחת עם הנר שמטפטף לי בינתיים על כל היד. מדריכים אוהבים לחשוב עד כמה הם תורמים לחניכים, עד כמה הם משמעותיים בשבילם. ביפת"ח גיליתי שהחניכים יכולים לתרום למדריכים לפחות באותה מידה. ואולי זה סוד ההצלחה שלנו.
שבת אירגון היא הכל חוץ מאירגון. מתחילים בלשבור את הסניף לרסיסים, אח"כ צובעים החניכים את עצמם במקום את הקירות, בלגן, צעקות, ניידות שיטור עירוני שסוגרות את הסניף. ובתווך החזרות למופע הדגלנות שנראות יומיים לפני כמו נחש חולה פרקינסון. בשעה 02:00 מבינים שאחרי חודש שלם, 6 שעות לפני פתיחת התערוכות, הסניף עדיין נראה כמו אחרי צונאמי - והצחוק הופך לבכי וייאוש. שם למדתי שאין רחמים עצמיים, שהכל תלוי בי ובעוד 5 מדריכים מרוטים, שאם לא נקום עכשיו ונתחיל לתת ראבק - אף אחד אחר לא יעשה זאת בשבילנו.
ואז הבכי והייאוש הופכים לתקווה ובעיקר לאמונה חזקה באנשים שאיתך. חבורת ילדים בני 16, שלקחו מקלט דוחה, והפכו אותו לבית.
לא הרבה יודעים שבצבא הייתה לי מחברת מפקד מושקעת, מחברת ספירלה, שהמשיכה ללוות אותי אפילו באזרחות, עד שהיא תלתה את המדים כשהכנסתי את האייפד במקומה. אבל גם האייפד המשוכלל לא יכול היה להחליף את האותנטיות של הכריכה, שעליה כתבתי בוקר אחד בספונטניות ובשפיות מוחלטת: "ראשינו בעמקי תורתה, כפינו ברגבי אדמתה". 6 מילים שמייצגות בשבילי את מהות הציונות הדתית. זו האותנטית, לפני כל הוויכוחים על שירת נשים, חברה מעורבת, תג מחיר, אורך חצאית לבנות ואורך שיער לבנים. בפשטות אין קץ, הרב נריה זצ"ל הצליח לזקק לי את האמת, שאחרים מחפשים אותה במשך כל החיים, ואני פשוט הייתי שר אותה כל שבת ושבת בחולצת תנועה.