כמו מיליארדים אחרים בעולם, גם אני צפיתי בהלוויית המלכה אליזבת ובהכתרה של המלך צ'ארלס - אירוע שהתפרס על פני שבועיים ברציפות, עם פומפוזיות צפויה מראש ומשדר שהיה הנצפה ביותר בהיסטוריה. היא זכתה למסע פרידה בכרכרת המלכים, מטחי כבוד בהייד פארק, מסדרי כבוד לרוב, טיול בכל רחבי הממלכה ביגואר משוריינת וצלצולי פעמונים של הביג בן. מיליון איש ברחבי לונדון באו לחלוק כבוד אחרון למלכה המנוחה, ומאות אלפים עמדו בתור של 14 שעות בגשם ובקור, בשביל לעבור על פני ארונה.
זה היה מחזה כמעט בלתי נתפס. אנשים מכל רחבי הממלכה והעולם, לא בהכרח כאלו שהיו מעריצים שרופים אלא גם סתם מהשורה, עמדו וחיכו והתקדמו עקב בצד אגודל במשך שעות ארוכות, רק בשביל הזכות להרכין ראש 3 שניות מול הארון.
גם אותי זה תפס באיזה מקום. מרגע שמצבה של המלכה הדרדר, התעדכנתי ישירות מה-BBC על מצבה, נעצבתי כשהודיעו שהיא הלכה לעולמה, ועקבתי באדיקות אחרי כל סידורי הלוויה והטלנובלה שקרויה משפחת המלוכה - מי הנסיך, איזה יורש עצר רב עם הצד השני, וגם מסתבר שיש איזו נסיכה אנה מסקוטלנד, שאף אחד לא סופר.
וזה לא שהמלכה אליזבת תפסה לפני כן איזה מקום מיוחד אצלי, ובטח שלא המלך צ'ארלס שעם כל הכבוד לתואר, הוא לא בדיוק הטייפקאסט הראשון שהייתי שם עליו כתר. מצד שני, גם התואר נסיך כבר לא ישב עליו בגיל 70. ואולי כאן טמונה הנקודה שמשכה כל כך הרבה אנשים לעניין הזה - שפתאום באמצע החיים, כשאתה כבר תופס מעצמך אדם בוגר ומחושב, האגדות מילדותך והטלנובלות מנעורייך, פתאום קמות לתחייה מהספרים עם הכריכה הקשה, והופכות למציאות. המלכה האם שמתה, המלך החדש שאינו אהוד במיוחד, משפחת המלוכה עם כל הלכלוך הפנימי שמתכבס בחוץ, הכרכרות עם הסוסים, המדים והמחוכים שנלקחו היישר מהמאה ה-18, תותחים מהמאה ה-16, הטקסיות המוגזמת, הכתר משובץ היהלומים, בגדי המלוכה המפוארים, וכמובן אינספור הטירות הענקיות שנראות כולן כמו הפתיח של סרטי דיסני.
הקב"ה לא זקוק שנמליך אותו, אנחנו זקוקים להמלכה הזו
ומשום שבגיל מסוים כבר לא נהוג ללכת סתם כך לדיסינלנד, או לראות את שלגיה ושבעת הגמדים, ואפילו לא לקרוא את חסמב"ה או הארי פוטר, מצאו בשבועיים האחרונים רבים מאיתנו את הדרך לחזור לפנטזיות הילדות לעשות זאת מבלי להיראות מוזר מדי. וגם כי בסוף, אחרי הכל, מלך זה סמל שמסמל משהו נשגב ממך, ואפילו ביהדות יש ברכה מיוחדת שמברכים כשרואים אחד כזה.
הרי אף אחד לא התפלא כשהמלכה אליזבת ממרום כסאה, שיחררה אחרי 70 שנה בתפקיד והלכה בדרך כל בשר בגיל 96. אבל הצער והכאב היו על אובדן הסמל שהיא הייתה במשך שנים, עד שלא דמיינו מציאות או חלום שאין אותה בסביבה. וזו הייתה דוגמה נהדרת למלך בשר ודם ומה הדרך לחלוק לו כבוד.
יש כאלו שמלאים כבוד והערכה לבריטים שחולקים כבוד אינסופי למלכה, אבל באותה נשימה בזים לאלו שמתייחסים לראש השנה כחג של הכתרת הקב"ה
וכך בורא עולם סיבב את מהלך העניינים, שזה יקרה רגע לפני ראש השנה, המועד השנתי שבו אנחנו מכתירים אותו בכל שנה מחדש למלך, כמעט באותה תדירות שיש בחירות בישראל. הרי יש כאלו שמלאים כבוד והערכה לאותם בריטים שמזילים דמעה וחולקים כבוד אינסופי למלכה, אבל באותה נשימה בזים לכל אותם אלו שלוקחים את ראש השנה לא רק כחג של אוכל ושתייה, אלא של הכתרת הקב"ה. כי אם ללמוד משהו מהבריטים, חוץ מהנימוסים והקטע של ללכת לשתות בירה בפאב השכונתי בסוף יום עבודה, זה שכל אחד בעצם רוצה שיהיה לו מלך. לא כזה נוגש ואכזר מימי הביניים, אלא כסימבול שמלכד סביבו נרטיב משותף לכולם; שהופך את חבורת האנשים האקלקטית הזו לעם; ואת מה שנמצא בתוך הגבולות לממלכה.
שנים לא הבנתי את הקטע של המלכת הקב"ה. הרי מדובר בישות עילאית שלית אתר פנוי מיניה, א-ל ארך אפיים ורב חסד ואמת, ומה הוא מתעקש בכל שנה מחדש שנכתיר אותו? מי אנחנו, פישרים קטנים וזבי חוטם ומלאי חטאים, שנמליך אותו למרות שהוא מחזיק בתפקיד כבר מראשית קדם, עוד לפני שהיה פה בכלל יקום.
ואז מגיע לו איזה דובוב, עם כל ה-1.70 מטר שלו, ונותן לו כתר מלוכה בתפילת מוסף, אחרי קידוש וכוסית ערק. והאמת, שהקב"ה לא זקוק שנמליך אותו, אלא אנחנו זקוקים להמלכה הזו הרבה יותר. להבין בכל שנה מחדש שיש פה משהו הרבה יותר גדול מאיתנו, בטח בעולם השקר הזה שבו כל אחד מאיתנו בטוח שהוא נזר הבריאה ואין העולם יכול להתקיים בלעדיו. לקבל פעם בשנה קצת פרופורציה ולעשות את כל התהליך מחדש בשביל לזכור שבעצם יש משהו שמעבר לנו.
בניגוד לקלישאות של רביטל ויטלזון, "את לא נולדת מלכה, את מחליטה שאת מלכה", ובכן - יש מלך אחד לעולם, ועם כל הכבוד לסלנג שבו כל מוכר בשוק או חבר טוב הוא 'מלך', וכל אחת שקנתה מדבקה לרכב היא 'מלכה', הקב"ה ממש לא צריך את התואר הזה, אלא אנחנו עמו, וכל שאר העולם.
לכן התפילה בראש השנה של כל אחד ואחת מאיתנו לא יכולה להיות פחות משמעותית מכל הטקסים של השבועיים האחרונים באנגליה. יראת הכבוד שכל באי עולם חלקו למוסד המלוכה האנכרוניסטי הזה, לא יכולה שלא להתקיים גם אצל הקב"ה, בטח כשאנחנו בתפקיד משפחת המלוכה או בשמה הנפוץ יותר: העם הנבחר.
אז רגע לפני שהקב"ה מעביר וכותב איך תיראה השנה הבאה של כל אחד ואחת מאיתנו, קחו רגע לעצמכם במהלך החג, בין הארוחות, החגיגות, צרחות הילדים, השנ"צ והקידושים - ותבינו שמדובר ביום הזיכרון, שבו לא רק זוכרים שהקב"ה הוא מלך העולם, אלא יש לנו את ההזדמנות להמליך אותו לכזה. ובניגוד לעמים אחרים, כאן אין צורך בכתר משובץ יהלומים ומטחי כבוד, וגם לא לעמוד חצי יממה בתור ארוך. מספיקות שעתיים מוסף, 100 תקיעות שופר, כמה מילים בפה ואמונה בלב.