יש הרבה מושגים ישראליים שכבר הפכו למטבעות לשון, אבל לא רבים מצליחים לדייק כמו הביטוי 'אחרי החגים'. סוג של זמן אמורפי וגן עדן לדחיינים כפייתיים, שהופכים את מועדי תשרי לתירוץ האולטימטיבי למצבם המנטלי. שילוב מדויק בין סיבה משמיים לעצלנות מהארץ, גיבוי אלוקי לכל מי שתמיד מחכה לרגע האחרון, והשנה באמת זה היה נכון.
החגים הפכו את חודש ספטמבר למעין חופש אחד ארוך, כזה שאפילו הסתדרות המורים ויתרה מראש על המסורת לשבות בתחילת שנת הלימודים, פשוט מפני שמלמעלה סידרו להם את הלו"ז כמו שהם מעולם לא חלמו שאפשר. אפילו הרישום בספרי מס הכנסה נדחו במקצת, מפני כתיבת הספרים לפרנסה וחיים טובים.
כך יצא שעם הימים הקלנדריים, ובתוספת הבידודים התכופים, החגים היו תקופה שבה שמרנו על שגרה ופחות על גזרה. שגרה של תפילה, ארוחה, שינה ומשחקי קטאן אינסופיים, מתכון בטוח לכולסטרול גבוה ועלייה מדודה של מידה או שתיים במכנסיים. נדמה שהכל נדחה לאחרי החגים, אפילו הקורונה שהשתוללה. כי לאף אחד לא היו הכוחות לקום מהספה אחרי ארוחת חג ולהתחסן. אבל הגיע הרגע, ולמרות שלא האמנו שזה קורה לנו בפועל, החגים נגמרו וחזרנו לשגרה.
אבל השגרה הזו הפכה להיות עוד יותר מטורפת. כי מסתבר שכמו שבחוקי הפיזיקה האנרגיה נשמרת, כך גם בחוקי הבירוקרטיה - הטופסולוגיה הולכת ונערמת, ואם יש משהו שאני מתעב זה לחכות איתה לדקה ה-90. כי בניגוד לכל היגיון אנושי, ולמרות שמאחוריה עומדים אנשים בשר ודם, לבירוקרטיה אין רגש או שכל, יש לה דד ליין שקדוש יותר מכל מלאכי השרת גם יחד. כך אני מגלה בבוקר אביבי של אוקטובר, שעל שולחני הממוחשב נערמו מאות דרישות שונות ממגוון משרדי הממשלה, כשכל אחד מהם רוצה דיווח מפורט וחתום - בעט כחול - על שלל המספרים שהוצאו השנה. טפסים עם שמות מרנינים כמו Z66, דו"ח מאגד של רו"ח וגולת הכותרת דו"ח מקורות ושימושים - שעושים לרואה החשבון שלי נעים בגב ולי צרבת בגרון.
'אחרי החגים' זה ברגע האחרון
למי שלא מכיר, מדובר במערכת מרכבה, פורטל התמיכות הממשלתי, שהוא מחד צינור החמצן של רוב העמותות בישראל, ומאידך גם חונק אותן. באופן לא מפתיע, זוהי מערכת לא ידידותית בעליל, עם חוויית משתמש שדומה יותר למשחקי הדיונון מאשר לבן אנוש. בשביל להיכנס אליה, דרוש לא רק כרטיס חכם, אלא גם אישור הפקיד הממונה בכל אחד ממשרדי הממשלה שאתה עובד מולם, ולעבור סדרה של אמצעי הביטחון שיוכיחו שמדובר אכן בך ולא במתחזה. ואחרי כל זה מגיע הדבר המוזר הזה, של הגעה פיזית בשביל להיכנס למערכת הדיגיטלית. ממש פארודיה. כמו שנאלצתי להגיע 4(!) פעמים לסניף הבנק שנמצא במרכז תל אביב, במקום הכי חסר חניה שיש, בשביל לחתום על שלל טפסים, כולל אימות חתימה ע"י עו"ד - בעט כחול כמובן - רק בשביל שיואילו בטובם להעניק לי גישה ישירה לחשבון באופן דיגיטלי ולא לראות יותר את הפקידים בחיים.
בכלל, תוכנות שכר, הנהלת חשבונות ומערכות ממשלתיות - שעם כולן התעסקתי בזמן האחרון - סובלות מעיצוב גרפי של שנות ה-90, וממשק שבשביל להתמצא בו אתה צריך להיות רובוט משוכלל או מתכנת מתחיל. אב הטיפוס שנבנה על ידי פנטיום 486 זכר צדיק לברכה, עוד ממשיך להיות רלוונטי בעידן של מסכי הטאצ' והטיקטוק.
ריבונו של עולם, למה קשה לפרמט קצת את הניראות, לקנות פונט חדש ב-200 שקל, לתת קצת צבע ולהחזיר למשתמשים את האור בעיניים? לראש אגף המיחשוב הפתרונים.
אבל העיקר הוא להספיק את הכל. כי בשבילי 'אחרי החגים' משמעותו התמודדות ישירה עם השטן של כל עובד באשר הוא - הרגע האחרון. גם אם לא נודה בכך, כולנו דוחים משימות לדקה ה-90, אולי מתוך תקווה שהן ייפתרו בעצמן, ויותר מתוך הבנה שניאלץ להתמודד איתן, אבל רק כשנהיה עם הגב לקיר ואין ברירה. כל אחד עם המשימות השנואות עליו, או האהובות אבל הקשות, והן תמיד ימתינו בצ'ק ליסט עד שמנורת הדד ליין תידלק מעליהן עם שעון עצר לאחור.
בדיוק כמו הטור הזה, שנכתב בבוקרו של סגירת העיתון, למרות שהייתי יכול לשבת על זה כבר לפני יומיים, או אתמול בערב, במקום לענות למיילים. ישנן מגוון סיבות פסיכולוגיות לכך, אבל ההבנה הראשונית היא שזה קורה לכולנו, כל הזמן.
המטרה היא להתמודד עם ההתנהלות הזו ולא להישאר איתה. ובדיוק בשביל זה, ובדיוק עכשיו אחרי החגים זה הזמן לחשוף אותה לטובת כולנו, הגיתי את ה-SHIT TIME, שכתוב אצלי ביומן בכל יום ראשון כשעתיים של 'זמן למשימות דחויות ומגעילות'. בשביל שלא להגיע לדד ליין עם הלשון בחוץ ולבצע אותן ללא אוויר לנשימה ומקצה שיפורים, ושאחרי החגים יפסיק להופיע אצלי כתנועה מנטלית יותר מפעם בשנה.
מדובר בשעות אחר הצהריים, שבו גם המוח וגם הנפש מכוונים לשעתיים של כיבוי מערכות וביצוע רובוטי. לאחר מחשבה וכתיבה כינסתי את כל משימות היומיום המונוטוניות והביורוקרטיות, בעבודה ובחיים, ובמקום לדחות אותן שוב ושוב עד שכבר אין ברירה, הן מטופלות עוד בהתחלה ומשחררות לי את הנשמה לשאר השבוע ושאר רוח.
אחרי החגים זה הזמן המושלם לטפל בכל מה שדחיתם, אבל גם זה הזמן לדאוג לכך שהם לא יחזרו לשבת עליכם. תשמרו לכם זמן בלו"ז, אפשר עם שם יותר סימפטי משלי, אבל העיקרון דומה. ובעיקר אל תשכחו להודות לי, ולא ברגע האחרון.