האחריות היא של כולנו

כל מי שאי פעם ניהל צוות, יודע שהאתגר הניהולי האמיתי הוא לא עם העובדים הרגילים אלא דווקא עם המנהלים שלהם. יש איזה באג מובנה במערכת של כל אדם, כולל הרמטכ"ל ומנכ"ל טבע, שברגע שניתנת לו האפשרות שמישהו אחר יקבל את ההחלטות במקומו, הוא מתמכר טוטאלית לחוויה. 

אפשר לראות את זה בהכנות סגל בצבא, בין מחזורי חיילים. ברגע שהטירונים עוזבים את הבסיס, המפקדים הקשוחים עם הדיסטנס, הופכים להיות תינוקות של בית דגן. מאותו רגע ועד שתינתן להם שוב האחריות, הם כמעט ידרשו שיגידו להם מה לעשות ולאן ללכת, מתי לקום ומתי ללכת לישון. 

בהכנת הסגל שהיינו בה בצבא, עניין של פעם ב-3 חודשים, זה היה ממש כמו קסם. בשנייה אחת, הפכת מהמבוגר האחראי - זה שקם בחמש בבוקר ולא מפספס פסיק בדו"ח 1 - לתינוק חסר ישע, כזה שבשבילו לקום מהמיטה ב-9 בבוקר לטיול צוות, זה מאמץ אדיר שלא שווה להשקיע. בעוד שביומיום היינו מדוגמים יותר מהרס"ר טאיטו, בהכנת סגל המקסימום היה חצי ב' ומריבות מיותרות עם הקצין האומלל שקיבל תחת אחריותו מפקדים עם דפ"ר של עובד רס"ר. גם טיולי מנהלים זה סיוט מתמשך למנכ"ל, שצריך פתאום להתמודד עם חבורת פוחזים שאך לפני רגע החזיקו את החברה על הכתפיים. 

אנשים כמהים לסמכות, למישהו שיגיד להם מה לעשות, בלי להתמודד עם ההשלכות. שהאחר הזה יישא באחריות ובתוצאות, ושהם יוכלו רק למשוך בכתפיים ולהצביע עליו כאשם, או יותר טוב לרטון ולהגיד עד כמה הוא טועה ומטעה. הרי כל היררכיה בנויה על המוטיב של העברת האחריות כלפי מעלה. כל אחד בוכה לאחראי שמעליו, והוא לזה שמעליו, וכך הלאה עד ראש הפירמידה. 

לפעמים עולות בי מחשבות עד כמה מזהרת בדידותם של ראש הממשלה או הרמטכ"ל. כולם באים להתלונן אצלם, ואין להם למי להעביר את המקל. לא סתם ננעל מנחם בגין בביתו ורבין קרס במלחמת ששת הימים. כשאין לך למי לרטון, אתה שומר הכל בבטן עד שהכל מתפוצץ. 

בלי לקחת אחריות אישית

ונדמה שיותר מכל, הקורונה אתגרה בדיוק את האזורים האלה, של אחריות אישית וחברתית, את משמעות המושג היחיד והקהילה, ועד כמה אתה מוכן לסמוך על המדינה בתנאי חוסר ודאות קשים. הרי כל אחד מאתנו הפך בשנה וחצי האחרונות לאפידמולוג מומחה ולפרופסור גמזו קטן, עם תכניות ברורות איך לנצח מגיפה, ועם המון תלונות על החלטות הממשלה להתמודדות עם הנגיף. ההנחיות המשתנות חדשות לבקרים ואז לערבים, הקמפיינים לעידוד התחסנות מול אלו של מתנגדי החיסונים, האם לציית לסגר ולבידודים, ועדיין - בעידן שבו כולם מקדשים את האינדיבידואליות והחשיבה העצמאית - הרוב רצה שיגידו לו מה לעשות ואיך להתנהג, בלי לקחת אחריות אישית, ולמרות הכל עשה זאת בלי בעיות. 

הרי מסיבות העיתונאים של ביבי ובר סימן טוב בשמונה בערב שברו שיאי רייטינג. השב"כ חגג עם איכונים למכביר, והמדינה הפכה לעונה שלמה של 'האח הגדול'. סמכנו עליה שתוציא אותנו מהבוץ גם אם לא בדיוק היא ידעה איך. כי אם נודה על האמת, הנחיות הקורונה לא היו בדיוק מופת של התנהגות ראויה בשעת מגיפה, אלא סוג של 'סמוך', ותגובה מאוחרת למצב שמשתנה תדיר. 

ככה זה כשמדובר בספינה ענקית שלוקח לה זמן לשנות כיוון, ואז, כשהיא מתייצבת בנתיב החדש, מגיע עוד קרחון במהירות שיא. 

כאן בדיוק נכנסה האחריות האישית של כל אחד מאיתנו. המדינה קבעה איזו מסגרת שבה היא תופסת פיקוד, אבל האחריות האמיתית הייתה מונחת על כתפיהם של האזרחים. 

בכל השנה נוח לנו לסמוך על הנס, על הרבי, על הקמע, על הקב"ה שיעזור לנו בעת צרה וגם סתם כך באמצע היום. נוח לנו שהכל מלמעלה ושלית אתר פנוי מיניה: דהיינו אלוקים נמצא בכל מקום, ואפשר להפיל את האחריות עליו, ולצפות ממנו שיעשה את המקסימום בזמן שאנחנו עושים את המינימום. 

אבל ראש השנה הוא בדיוק ההיפך מהאח הגדול. בעוד שיום כיפור מייצג את מידת הרחמים, ראש השנה מייצג את מידת הדין, זו שמטילה את כל כובד האחריות האישית על כתפיו של האדם, בלי הנחות. התשובה התפילה והצדקה שמעבירים את רוע הגזירה, מופנים בעיקר לגופו של אדם כפרט ולא של הציבור. חשבון הנפש צריך להיות אינדיבידואלי, ואי אפשר להסתמך על הציבור שיציל אותך מלהיכתב בצד הלא נכון של ספר החיים הטובים. 

ראש השנה הוא המראה של עצמנו, זו שמכריחה אותנו להסתכל בלבן של העיניים ולקחת אחריות על גורלנו. הכי קל להטיל את האחריות על מישהו אחר: על בת הזוג והילדים, על הבוס בעבודה, על התנהלות המדינה, על הקב"ה ומלאכיו. אבל האמת היא שהכל תלוי בנו, וכשמפנים אצבע מאשימה כלפי השאר, ארבעת האחרות מופנות אלייך. 

אל תסמכו על הנס, ואל תפילו את האחריות על מי שלא אמור לשאת בה, אלא קחו אותה אישית. בתפילות ראש השנה אני נוהג להתכסות כולי בטלית, להתכנס למרחב פרטי בתוך המניין הציבורי, לסגור שם את העניינים לבד עם ריבונו של עולם, ורגע לפני מתחיל עם השיר של אסתר אטינגר - מַלְאָכִים, שמודבק במחזור התפילה שלי. היא לא מחכה שמישהו יבוא להושיע אותה, לא סומכת על אף אחד שיעשה את העבודה בשבילה, אלא מפשילה שרוולים, תופסת אחריות על עצמה, ומתחילה מו"מ.

מְשַחֶדֶּת מַלְאָכִים 
מְשַדֶּלֶת מַלְאָכִים 
מִתְמַקַּחַת עִם מַלְאָכִים 
מְפַיֶּסֶת מַלְאָכִים 
מִתְחַנְחֶנֶת, עושָׁה עֵינַיִם 
קורַעַת אֶת הַלֵּב עִם מַלְאָכִים 
מַשְגִּיחָה, לא עוצֶמֶת עַיִן 
עושָׁה עִסְקָה עִם מַלְאָכִים 
מְנַשֶּׁקֶת כְּנַף מַלְאָכִים 
גּועֶרֶת בַּמַּלְאָכִים 
מְעִזָה פָּנִים בַּמַּלְאָכִים, 

שָׂרָה עִם מַלְאָכִים
יוקֶדֶת, צורַחַת אֶל מַלְאָכִים 
שֶיִּתְפְּסוּ אֶת הַיָּד 
יַמְצִיאוּ אַיִל.