"גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה"

ביום שאחרי המלחמה, כולנו נצטרך לעשות חשבון נפש ולהבין איפה טעינו כיחידים, מגזר וכחברה, ולחשוב מחדש על כמה הנחות יסוד. סעיף מרכזי בחשבון הזה יהיה הנשיאה בנטל, ושותפות החברה החרדית (והערבית) בו. כי ככה אי אפשר יהיה להמשיך.

קודם כל נתחיל מהעובדה שערך לימוד התורה חשוב ועליון, והוא יישאר כזה גם בלי חוק היסוד הטיפשי שהפוליטיקאים החרדים ניסו להעביר זמן מה לפני זוועות שמחת תורה. יש ערך משמעותי בקיום חברת לומדים, ואם נעשה סקר בקרב החברה הישראלית נגלה שאפילו רבים מתוכה מוכנים לתמוך בה.

מה שהרוב המכריע של הישראלים סבור, שאין אפשרות להמשך קיומו של ההסדר הישן, ולפיו מגזר שלם נשען על ההסדר הישן שמאז קום המדינה, אשר הפך חברת לומדים מובחרת ומצומצמת, להמון רב - תרתי משמע - והרחם עוד נטויה...

כי את החברה החרדית כבר לא סופרים באלפים אלא במיליונים, ועצם ההתייחסות אליהם כמגזר קטן ושולי, לא רק שחוטאת למציאות אלא דופקת את כל הצדדים לחוזה. וכשמדובר בסדר גודל כזה, גם חלים עליו כללים אחרים. כשאתה יושב מאחורה באוטובוס האחריות המוטלת עלייך היא אפסית. אבל אי אפשר לאחוז בהגה ביד אחת ועם היד השניה לעצום את העיניים חזק ולהתפלל שתגיע ליעד בשלום.

הטבח בשמחת תורה תפס את החברה החרדית מחוץ לסיפור, וכמעט בכוח הם ניסו להיכנס לתוכו ועדיין הרגישו זרים. אמנם ארגוני ההצלה וההתנדבות עשו מלאכת קודש, וההתנדבות בשלל תחומים שברה שיאים, וחשבתי תחילה שזה תחילתו של שינוי מבורך. אבל ככל שחלף הזמן רק התבדיתי.
לפני מספר שבועות הייתי בסיור כפר עזה עם קבוצת מנהיגים חרדים. אחד הקצינים במקום הסביר להם על הלחימה הקשה שהתנהלה שם, על החברים שאיבד בדרך, על התמרון הקרקעי בעזה. כל הקבוצה הקשיבה בשקיקה ובעיניים בורקות. ניתן היה לחוש את הקנאה וההבנה שהם לא חלק, ואת הרצון הכן להיות שותפים.

בתוך הקיבוץ הסתובבו אז מתנדבים של זק"א ואספו שרידי אדם ודם, ואחרים פתחו עמדות הסעדה לכל המתנדבים. נראה היה שנפל להם האסימון. העליתי את המחשבה הזו בפני כמה מהנוכחים, אך הם הורידו לי מהר מאוד את הציפיות: "אל תטעה. עכשיו זה מרגש, אבל כשנחזור הביתה הכאב יישכח והשגרה תנצח. לא תראה גיוס המוני של חרדים לצה"ל".

הורדתי את הוסט הקרמי והמשכתי לאחד הבסיסים הצבאיים, שם פגשתי תורמים - ברובם חרדים מחו"ל - שאחרי הסיור בעוטף, הרימו הפקה משמעותית של סוללת אמנים ומנגל משובח של בשרים לכ-1,000 החיילים המשרתים שם. כל המתנדבים שניפנפו על המנגל היו חרדים עם פאות, והיה משהו משמח לראות אותם נותנים את הלב והנשמה בשביל להאכיל את חיילי צה"ל. אבל במבט יותר מעמיק ובמחשבה שניה, רובם של המנפנפים היו בגיל גיוס או מילואים - ובכל מציאות מתוקנת אחרת הם היו צריכים להיות על מדים.

שהרי מספר קילומטרים משם, בצומת גילת, קיים מפעל דומה להסעדה התנדבותית של מיטב הבשרים לחיילים, והוא מופעל כולו גם על ידי מתנדבים מהחברה הכללית, שכולם אחרי גיל מילואים או שוחררו מהשירות, ואיש מהם לא השתמט.

בחתונות חרדיות שירת 'חרבו דרבו' הפך ללהיט הרחבה, כשהחוגגים יודעים את כל המילים בעל פה וצבעי הכומתות בהתאם. אמנים חרדים מפיקים שירים סוחטי דמעות המוקדשים לחיילי צה"ל הקדושים שהקריבו עצמם בשביל שכולנו נחיה, ובטיקטוק אפשר לראות כמה עמותות חרדיות שמקדישות את כספי התרומות שלהן לטובת חלוקת אייפונים, פלייסטיישנים וטאבלטים לכל פצוע או מפונה – והכל מלווה כמובן עם שיר סוחט דמעות ולוגו העמותה. 

לשמור מצוות עם שירות צבאי

ועם כל הכבוד למפעלים העצומים והמכובדים האלה, הם מבוססים על התנדבות ולא על התגייסות. על הרוח ולא על החומר. על בחירה חופשית מתי להגיע ומתי לא. זה הכל על יד, בלי לקחת חלק בדבר האמיתי. עם כל הכבוד לאייפון 15, ל-350 גרם אנטריקוט, וכמובן לארגוני ההצלה ואיסוף החללים - אלו פעולות של בדיעבד ולא לכתחילה.

אולי זה מעלה את המורל ומשביע את הבטן, אבל זה NICE TO HAVE, ומה שבאמת חייב לקרות זה השירות מלכתחילה. עוד מהתחלה הדיל הזה היה עקום, אבל נסבל אישהו. אבל עכשיו הוא שבור ולא עולה על הדעת. לא במקרה כתוב בתלמוד "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה".

שהרי אין שום סיבה הגיונית להשתמטות של חברה שלמה ומשמעותית מהחובה הכי קדושה למדינה שבה אתה חי: לשרת, להגן וגם למות למענה. את התירוצים הקבועים שזורקים את האחריות לאחרים אין צורך להדהד. "הצבא לא יכול להתמודד עם כמות כזו של חרדים", "אין תנאי שירות מתאימים", "עולם התורה בסכנה", ועוד מיטב סיבות נבובות שכל כולן אינן אלא זריקת אחריות ולא לקיחתה. תנו למוסדות המדינה להחליט אם וכמה חרדים לגייס, ולהתאים את השירות הצבאי והאזרחי לאמונות הדתיות. הלוואי שאלו יהיו הבעיות שלנו ולא להיפך.

וכן, מסתבר שאפשר לקיים עולם תורה מפואר לצד שירות צבאי משמעותי - ואפילו להישאר שומרי מצוות קלה כחמורה. הנס הזה קורה לרבים מתוך החברה הדתית לאומית, שבגיל 18 הולכים למכינה או ישיבה, ומשרתים בהתאם בסדיר ובמילואים. כמובן, זה לא מודל מושלם, כמו כל דבר במציאות. לחברה הדתית לאומית יש עוד הרבה מה לתקן והיא משלמת מחיר יקר ברבדים רבים על השילוב הזה, אבל היא לא נאחזת בכך כתירוץ לאי שירות.

בחברה החרדית יש פונטציאל עצום שממומש רק בחלקו, וכולנו כחברה - ובטח שהם כפרטים - נרוויח מההשתלבות הזו. יהיה לזה מחיר - במרחב הציבורי שלנו ובמרחב הדתי שלהם - אבל מדובר בחברה אינטלקטואלית וחדה, שברגע שתיכנס למעגל הישראלי של שירות צבאי ועבודה סדירה, המשק הישראלי ינסוק כלפי מעלה ויעלה את רמת החיים של כולנו.

ומה שהכי מרתיח בכל העניין, זה שהרוב בשלים לשינוי - או לפחות יקבלו אותו - ורק שכבת הנהגה מצומצמת מונעת ממנו את כל הטוב הזה. במסגרת אחת המשלחות שיצאתי עימן לארה"ב, נפגשנו עם ראשי הארגונים החרדיים בניו יורק יחד עם מנהיגות חרדית מהארץ. אלה האחרונים היו בשוק טוטאלי מאורח החיים של אחיהם מעבר לים. כי בארה"ב - ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - אין שום סבסוד ממשלתי ללומדי תורה, ומצד שני אין כל מניעה כלשהי לקיום חברה חרדית תוססת.

אחי החרדים מהארץ לא קלטו כיצד הם מצליחים לשמר קיום אורח חיים חרדי בתוך המרחב הכי מתירני בעולם, ויחד עם זאת לצאת לעבוד ולהרוויח בכוחות עצמך את לחמך: איך יעלה על הדעת לו"ז של בעלבית חרדי אמריקאי ממוצע, שמתחיל בתפילה בבוקר, ממשיך בעבודה עד הצהריים, ומסתיים בלימוד בכולל אל תוך הלילה.

נכון, זה לא הגשמת החלום האמריקאי במלואו, ונכון שרבים מתוך הקהילה החרדית אינם נמנים על העשירון העליון כתוצאה מכך, אבל זה בהחלט מאפשר להם קיום פיזי ורוחני מכובד.

יש בין קוראי טור זה חרדים רבים, שקוראים את 'מצב הרוח' בגלוי או בהיחבא. בכל סיבוב שלי בבני ברק תמיד מזהים אותי, כולל ידע מרשים בכל הנושאים שנכתבו בטורים האחרונים. אז חברות ואחים שלי, זה הזמן שלכם לקחת אחריות. יותר ויותר חרדים לא מוכנים לקבל את ההסדרים הישנים ורוצים להיות חלק מהחברה הישראלית על מלא, לא על תנאי.

אף אחד לא רוצה להוריד לכם את הכיפה ולגזור את הפיאות או להוציא אתכם בשאלה. אבל ההשתלבות בחברה טומנת בחובה לא רק זכויות, אלא גם ובעיקר חובות, שבשביל רבים מאיתנו הן בכלל בגדר מצוות. השאלה עכשיו היא, האם תשכילו להיכנס לתוכה מרצון בתהליך הדרגתי, או להיגרר לתוך סיטואציה מורכבת שבה החברה תכריח אתכם להיכנס בתהליך שיהיה כואב ומיידי ובמחיר כבד לכל הצדדים.

אל תוותרו לעצמכם או להנהגה שלכם. ככלות הכל, אתם לא נספחים שוליים. אתם חלק משמעותי מהמדינה והחברה הישראלית, וזו ההזדמנות גם להתנהל ככאלה.