אמירת סליחות – אשכנזים נגד ספרדים?

החל ממוצ"ש הקרוב, לאף אחד אין יותר תירוצים, וכולם - ללא הבדל דת, עדה ומבטא - חייבים להתייצב למעמד הסליחות. אחינו הספרדים כבר מזמן מתעוררים מוקדם מדי או הולכים לישון מאוחר מדי, ובשבוע הקרוב גם האשכנזים מצטרפים לחגיגה, למרות שאצלם זה נראה יותר כמו הלוויה. דווקא בהיותי אשכנזי שאינו פריבילג, אני יכול לתת ביקורת חופשית מבפנים על כל האירוע.

אבל לפני כן כדאי לחשוב איך ומדוע הסליחות הפכו למדורת השבט החדשה של הישראליות המסורתית. קודם כל מעצם הגדרתם לא כתפילה אלא כמעמד, מה שמאפשר לקהל שאינו מרגיש מחובר או מצוי בטקסי התפילה השונים, לקחת חלק. בניגוד לתפילה, שבה יש מאות ניואנסים דקים שלוקח שנים ללמוד ולהבין אותם, מעמד סליחות הוא לא אירוע מחייב, אלא יותר כנס המוני שבו כל אחד תופס את המקום שלו בעצם הנוכחות, ולא בהכרח ההשתתפות היא החשובה. אפשר להיות חלק מתוך המעמד באופן פסיבי, וזה כבר מעל ומעבר למצופה, וכל דבר נוסף הוא בבחינת בונוס.
בגדול, הטקס האשכנזי לא הצליח לפצח את הסוד. גם הוספת כלי נגינה, חזנים ומלודיקה של שירים ישראליים מוכרים לטקסטים העתיקים, לא הצליחה להביא את ההמונים לבתי הכנסת, בטח לא אלו שלא פוקדים אותם באופן יומיומי בכל מקרה.

אולי כי מראש, בית הכנסת הוא מרחב שמגביל כניסה של מי שאינו מהקהילה, וגם הבאה של מיטב הכלייזמרים והמודרנה, לא מביאים את כלל עם ישראל, והם נשארו נחלתן הבלעדית של חובשי הכיפות. לעומת זאת, הסליחות הספרדיות הרבה יותר מונגשות לכולם, גם למי שלא שולט ברזי הטקס. כל מי שפוקד את הכותל בלילות אלול יכול לראות את זה מקרוב: עשרות אלפים מדי לילה נוהרים לרחבה לקחת חלק בחוויה, קוראים בקול את הטקסטים גם בלי שיהיה להם משהו כתוב, עוצמים עיניים ומתרגשים בתקיעות השופר, ומרגישים מספיק בנוח ללכת מיד אח"כ למסיבות של שוק מחנה יהודה לצבור חטאים וקלוריות עד לפעם הבאה.

ההבדל בין הסליחות הספרדיות לאשכנזיות הוא במידה מסויימת גם ההבדל בגישות כלפי מי יכול לקחת חלק ביהדות: האם רק מי שיודע את כל סדר היום יכול להיכנס אל הקודש, או גם כזה שבא להציץ, להיפגע ולהמשיך בדרך.

הסליחות האשכנזיות הן קוד סגור: החזן מכתיב בלחש את הקצב, שידוע רק לו בראש, בזמן שכל השאר צריכים לנחש היכן הוא עומד, ועד אז לא ברור איזה פיוט קוראים ועל מה מדלגים, וכל האירוע רץ במהירות שיא שבה תוך 3 שניות מרגע התחלת הפיוט אפשר לחטוף התקף לב מהפתאומיות שבה צועקים לפתע 'א-ל מלך יושב על כסא רחמים', ותוך פחות ממאית השניה, כבר ה' עובר על פניו ויקרא, ומריצים את כל הרפרטואר עד שנותנים ברקס ב'מכניסי רחמים' שנמשך רק שלוש שעות.

'אדון הסליחות' עם 'מכניסי רחמים'

מי שלא גדל על הנוסח האשכנזי, יתקשה להיכנס לעניינים וזמן הלמידה יהיה ארוך. לעומת זאת, הסליחות הספרדיות בנויות על קוד פתוח: לכולם יש גישה לקודש. החזן והקהל קוראים בקול ובהטעמה את הטקסט הזהה, ללא הפתעות או דילוגים, והוא ברור ונהיר, באותו נוסח בדיוק, בלי להחליף פיוטים בכל לילה. צריך פשוט להיות עם חוש שמיעה בסיסי בשביל לקלוט איפה נמצאים ברגעים אלו, ונוח להצטרף בכל שלב עם או בלי כיפה, ובלבוש הנוח בעינייך. הפיוטים קליטים וקצביים, ואדון הסליחות מתנגן לכולנו בראש גם בלי לקרוא אותו מהכתוב. רוב מעמדי ומופעי הסליחות מורכבים מהנוסח הספרדי, ובטח שגם הסיורים בסימטאות נחלאות, עם סיפורי הצדיקים המוגזמים. מופעי הסליחות הקלאסיים וגם אלו המודרניים שאובים רובם מתוך אותו מקום. מהנוסח השולט בכותל, דרך רוב המופעים ברחבי הארץ, ובמיוחד המופע שהפך למסורת של דוד דאור בבריכת הסולטן, אלול של ישי ריבו בקיסריה יום לפני כיפור, סיור סליחות האשדודי וסליחות נוסח תחריר במגדל דוד. בכולם הבחירה בקוד הפתוח, זה שמזמין את כולם להיות חלק בלי לשפוט מאיפה הגעת ומה נדרש עלייך לעשות, היא זו שמאפשרת לכל כך רבים להתחבר.

אבל למה להתפשר כשאפשר גם וגם. זה חלק מהיופי בקיבוץ הגלויות שנקרא ארץ ישראל. כי בשבילי שום נוסח אינו שלם כשהוא עומד לעצמו, אלא דווקא כשעומדים ביחד, כתף אל כתף. שנים הלכתי לסליחות בנוסח א"י בחצות וחצי, ולמרות השילוב הנדיר והנפלא, בקושי היה אפשר לגרד שם מניין. הסליחות הללו הן נוסחה מדוייקת לשילוב האולטימטיבי שבין שתי הגישות הללו שמתבטאות בסליחות - נגישות לכולם, אבל עם גבולות. יהדות כזו שמאירה פנים ומחבקת מצד אחד, אבל גם דורשת ממך להתאמץ ולהכיר, מצד שני. ואני אוהב את שני הנוסחים, האשכנזי הכבד שממרק לך את הנפש, והספרדי העמוק שממרק לך את התודעה. אנחנו חיים במציאות נהדרת שבה אפשר ללכת לילה אחד לאדון הסליחות ובלילה השני למכניסי רחמים, לחוות את שתי הקטבים האלה שנפגשים בנקודת איזון ובעצם משלימים אחד את השני. גם כיום, כל ניסיון לטשטש או לוותר על אחד מהנוסחים, משול לכריתה של יד ימין או שמאל בגוף.

במוצ"ש הקרוב יש לנו הזדמנות לעשות גם וגם. לאפשר לנו להיפתח ולצאת מהטקסט המלנכולי והפיוטים הנוגים אל עצמנו, ולחשוב קצת גם מעבר למילים ולמנגינה, על המשמעות האמיתית של סליחות. המטרה היא לא לתקתק את האירוע וללכת, אלא לשקוע קצת בתוך הלילה ולעשות חשבון נפש קצר, כזה שלא מתוחם במילים אלא בהחלטות שבאות מהבטן, ולא מהראש.

הסליחות הן מעמד קהילתי ויהודי, ואין דבר יותר משמח מלפגוש את בני ובנות עדה אחת באירוע של העדה האחרת. בשביל להיכנס לראש השנה בצורה הכי טובה שיש, אפשר ורצוי לשלב את כל עם ישראל בתוך התפילה האישית שלכם, לחוות את האחר במקום שלו, בלי לשפוט ועם לסלוח, ובעיקר להבין שהעושר התרבותי וההבדלים הרבים הם שיוצרים את היהדות המגוונת ששייכת לכולנו - בכעס ובשמחה, בעצב ובצהלה, ממזרח וממערב. הסינרגיה והמתח שביניהם, הם שיוצרים את הסליחה האמיתית שאליה התכוון חכמינו - שנוכל לריב ולסלוח דווקא מתוך ההבדלים וההיכרות האמיתית והבלתי אמצעית שלנו את עצמנו והאחר.