יותר מ-15 שנים אני נמצא עמוק בתוך עולם התרבות, בדגש על זו היהודית. לילות כימים, לא רק כמטבע לשון אלא כמציאות, העברתי באולמות ובמועדונים, מאחורי ועל הבמה, בין התאורה להגברה, בין כסא המנהל לשולחן הבר.
זה עולם מופלא שנהוג למצב אותו בפירמידת מאסלו, במקום ששמור לפריבילגים עם הרבה כסף וזמן להשקיע בעולם הרוח. אבל מי שמצוי בתוך עולם התרבות יודע, שכמעט כל דבר שקורה במציאות המעשית, מתחיל ונגמר באמנות על שלל תחומיה. אנשים ישכחו כמעט כל דבר בחיי היומיום שלהם, אבל הופעה, הצגה או ספר טוב, ייחרטו בהם עמוק וישפיעו על מהלך חייהם באופן דרמטי, גם אם לא יודו בכך.
לחלקם זה פותח טריגר, לאחרים זה סוגר החלטה, ויש כאלה שבשבילם זה יהיה אירוע משנה חיים, למרות שזו לא הייתה כוונת המשורר, תרתי משמע. תרבות לא שמורה לעשירון העליון, אלא מוצר בסיס לכל חלקי העם, וגם הגשר שיכול לחבר ביניהם. זה המקום שבו אפשר להביא את מנעד הדעות והאמונות בכלים יצירתיים, לפרוץ מחסומים וגבולות, ולאתגר את התפיסות הקיימות, לא מתוך מקום מתריס אלא ממקום חוקר וחושב.
התרבות היהודית מצויה בדיוק בדילמה הזו, בשאלה הנצחית שלעולם לא תיפתר: מהי תרבות יהודית? מיקרופונים נשברו ורמקולים נשרפו בניסיון לענות על השאלה הזו, שבהחלט יכולה למלא שעות של פאנלים על הבמה בכנסים, ומריבות בהפסקות בתוך הקהל, מבלי להגיע לתשובה מוסכמת.
השינוי המרענן שנעשה בעשור האחרון במגוון מרחבי יצירה מעיד על כך, שאם פעם התרבות היהודית הייתה שייכת למנעד שבין חזנות אשכנזית לאברהם פריד - כבודם במקומם מונח הנה היום היא שייכת לכולם, וכולם מרגישים שייכים אליה. 'הגוּלה' הייתה חלק קטן מהצונאמי הזה ששוטף את כל תעשיית התרבות, ואפילו הממסד הצליח לתפוס את הגל הזה בזמן, ולהעיף אותו קדימה.
ייאמר לזכותו של האגף לתרבות יהודית במשרד החינוך/ההשכלה הגבוהה/משימות לאומיות (מחק את המיותר, תלוי באיזה ממשלה), שהצליח לעשות שינוי מערכתי ולהטמיע בקרב כל מנהליו בכל הדרגים, את החשיבות שבקידום תרבות יהודית מגוונת, גם כזו שלא תמיד ראתה עין בעין את הערכים המשותפים. במקום לנהל ולהכווין מלמעלה את התרבות, הם איפשרו לשטח לצמוח. לא רק הזרמת תקציבים להופעות ענק אלא גם קידום אמנים צעירים שחלקם כבר הגיעו למלא את האצטדיונים, וכבר לא צריכים את הסיוע הממשלתי בשביל ליצור תרבות יהודית לכל חלקי העם. הם הוציאו את התרבות היהודית מבתי הכנסת אל הרחוב, ומהראש את התפיסה שצריך לחנך את הקהל והאמנים. דווקא השיחרור של המושג 'תרבות יהודית', הוא שגרם לנהירה ההמונית אליו.
חוץ מלמלצר אורבך עשה הכל בגוּלה
אורי אורבך ז"ל היה זה שהאמין בכך כבר מההתחלה, ודחף בכל כוחו את הקמת הגוּלה, יחד עם עוד מנטורים כמו מוטי זפט ואיציק דיעי. כבר בפגישה הראשונה עם האיש והשפם הוא נכנס לעניינים, היה מגיע כח"כ לכל ישיבת היגוי זניחה ופאנלים שהקפצתי אותו בדקה ה-90, ואפילו כשהיה שר הוא היה נכנס להופעות והתעקש לשלם ולשבת מאחורה ליד הסאונדמן.
חוץ מלמלצר אורבך עשה הכל בגוּלה, והוא זה שלימד אותי את השילוש הקדוש שמשפיע על החברה הישראלית: תקשורת, פוליטיקה ותרבות, ומאז אני משתדל לפעול בכל הזירות האלה במקביל. גם הרבה אחרי מותו, רוחו ממשיכה להשפיע בעולם, הן בספריו ובמילותיו החכמות, הן בשבת 'והדרת', שצויינה בשבת שעברה, והן בפרס השר לתרבות יהודית שנוסד לזכרו - עוד צעד של הממסד, שלא רק מוקיר ומכיר בחשיבות קידום היוצרים והאמניות, אלא גם מעניק להם תמיכה משמעותית.
השנה זכיתי להיות אחד מהשופטים בתחום המוזיקה, לצד אגדות כמו שרון רוטר ואביהו מדינה, זוכה פרס ישראל ומשיא המשואה. כמות ההצעות והראויים לזכות בפרס היו רבים, והבחירה ביניהם לא הייתה פשוטה. מסתבר שקשה להיות שופט, בלי קשר לרפורמה כזו או אחרת. אבל היה מרתק לראות ולשמוע את מנעד היצירה הרחב של אנשים מכל חלקי האוכלוסייה, שכל אחד ואחת עושה תרבות יהודית בדרך שלו ומנקודת מבט מיוחדת.
אחרי הרבה ויכוחים ומעט הסכמות הגענו לעמק השווה, ובחרנו ביוצר וזמרת שראויים לכבוד הזה, ובעיקר היה משמח לגלות את הזוכים בשאר הקטגוריות - רבים מהם חברים אישיים, שאני מכיר את יצירתם לאורך כל הדרך והם ראויים לכך, ושהשפיעו על החברה רבות. מהתיאטרון, דרך הספרות והשירה, וכלה באמנות הפלסטית ובפרס מפעל חיים.
בתרבות יהודית האתגר כפול, ואיתו גם הרווח - להפיח במוטיבים יהודיים רוח חיים מחודשת, ולפעמים דווקא הוצאתה מידי הרבנים והפקדתה בידי האמנים היא זו שעושה קידוש שם שמיים למהדרין.
את הרוח הזו תוכלו לפגוש גם בשבוע הקרוב, בפסטיבל גוּלה הראשון לקולנוע יהודי. כשעלתה המחשבה שאין פסטיבל סרטים ברוח אמונית המותאם לקהל שומר מצוות, עלתה גם המסקנה שכנראה אין מספיק סרטים מתאימים לכך. הוצאנו קול קורא להגשת סרטים, ונדהמנו לגלות שהוגשו למעלה מ-400 סרטים מ-39 מדינות, כולל כאלו שמעדיפות להשקיע בפצצת גרעין ולא בתסריט רומנטי.
זה התפקיד שלנו כסוכני תרבות וכקהל - לעודד את האמניות והיוצרים, להגיע ולרכוש את התוצרים, לפרגן להם בתחילת ואמצע דרכם, לאפשר להם את מרחב היצירה, להבין שתרבות זו לא זכות אלא חובה, ושנשמת אפה של היהדות חייבת לעבור ביצירה ראויה לשמה, בשביל לשמר אותה רלוונטית גם לדורות הבאים, ועל מנת לקדש שם שמיים, שם למעלה ופה למטה - אם בפרס מכובד, אם על המסך הגדול ואם על הבמה הקטנה. העיקר לתת להם את המקום והכבוד, והם בתמורה כבר יעניקו לנו בחזרה הרבה יותר מכך.