"כשאינדבידואל מוחה על סירובה של החברה להכיר בכבודו כבן אדם, מעשה המחאה עצמו משיב את כבודו". בייארד רסטין (מנהיג תנועת שיחרור השחורים האמריקנית בארה"ב בשנות השישים).
על ארבע מחאות גדולות עומד העשור האחרון: מחאת מגורשי גוש קטיף בשנת 2005, מחאת החרדים בחניון קרתא ב-2009, מחאת האוהלים והדיור בשדרות רוטשילד ב-2011, ומחאת עולי אתיופיה על הפצע המדמם של האפליה והגזענות ב-2015.
לכל המחאות מאפיינים משותפים, החל מקומץ קיצוני מסית של חוליגנים ואנרכיסטים בעלי אינטרסים, הפוגעים בכוחות הביטחון, דרך הנושאים המוצדקים עליהם יצאו למאבק עשרות אלפי מפגינים, המכבדים את הוראות החוק, וכלה בתחושה המשותפת לכולם, כי כל קובעי סדר היום במדינה, החל מבתי המשפט דרך הממשלה וכלה בתקשורת האליטיסטית, משפילים אותם ולא סופרים אותם.
נדמה כי אין טוב יותר ממעקב אחרי ההתייחסות הציבורית להפגנות, על מנת לתאר את מידרג היחסים החברתיים במדינת ישראל. בתחתית הרשימה, כמעט כרגיל, נמצאים החרדים, שלא מצליחים לגייס אמפטיה מחוץ למיגזר להפגנותיהם. אחריהם המתנחלים ואנשי הימין, שאפילו בתקופת גירוש גוש קטיף לא הצליחו להתנחל בלבבות מדינת תל אביב. לאחר מכן עולי אתיופיה, שזוכים לאמפתיה גזענית ומתנשאת, אך לא להצטרפות אקטיבית למאבקם. ובצמרת המחאות ניצבים אנשי השמאל של מחאת האוהלים, שלכל הפחות מבחינה תקשורתית היו האתרוג הכי שמן בעגלת המחאות. כל מיגזר טוב שיעשה גם חשבון נפש על האמפטיה לה הוא זוכה או לא זוכה מהציבור הישראלי. לא תמיד הרצפה עקומה.
מהמחאה לכנסת
"אם תתקוף את הממסד במשך מספיק זמן ומספיק חזק, הם לבסוף יצרפו אותך אליהם". ארט בושוולד.
אם יש מסקנה אחת מהעשור האחרון, אותה כדאי שיפנימו מארגני מחאת עולי אתיופיה, היא, שהדרך היחידה לשנות את הטעון שינוי ואת היחס הממשלתי למיגזר המוחה, הינה דרך הקלפי וע"י יצירת כוח פוליטי. עשו זאת בהצלחה רבה מפלגות ישראל בעלייה וישראל ביתנו עבור ציבור עולי רוסיה, החרדים עבור המיגזר שלהם (די לעיין בהסכמים הקואליציוניים של מפלגות יהדות התורה וש"ס, על מנת להבין עד כמה), ונציגי הציונות הדתית עבור ההתיישבות; ובאופן מעט פחות מניב תוצאות לעת עתה, יוצאי מחאת האוהלים חברי הכנסת: סתיו שפיר, איציק שמולי ופרופ' מנואל טרכטנברג, וגם שר האוצר הטרי משה כחלון, שקיבל עשרה מנדטים על סמך הבטחותיו למנוע את מחאת הדיור הבאה.
מדינה על הפנים
אחד המפגינים השבוע בכיכר רבין, שתה לא מעט והחל לצעוק לכל עבר: "המדינה על הפנים! המדינה על הפנים!". אחד השוטרים שעצביו נמתחו במיוחד, ביקש לוודא ששמע נכון רץ לכיוונו ושאל: "מה אמרת?". השיב לו המפגין השיכור: "על הפנים של מדינה, זוועה!". המפגין נאזק והובל אחר כבוד לתחנת המשטרה למעצר, ולמחרת בבוקר לבית המשפט. כאשר נשאל ע"י השופט, אם אכן צעק את הדברים, ענה שכן, אך כוונתו הייתה לאיראן. השופט כעס כל כך על השוטר שביזבז את זמנו ושהאשים אדם חף מפשע, עד שהטיל עליו קנס כספי של 1,000 ש''ח על ניצול סמכויותיו. כשיצאו השניים מבית המשפט מ למל השוטר שחזר להיות עצבני: "איך זה שאתה מקלל, ואני מקבל קנס?". "לא אמרתי לך?, שאל המפגין בחיוך. "מדינה על הפנים"...