דמי שתיקה

לאורך ההיסטוריה היהודית (ע''ע 4 השנים הארורות לאחר הסכמי אוסלו, 1993-1996‎) בהם נרצחו 256 ישראלים לעומת 97 בארבע השנים שקדמו להן) הוכח, כי ככל שאנו מרבים בהצהרות שלום, כך מרבים הפלשתינים בייצור פיגועים ובחיזוק לגישתם, כי רק שיטת הכוח והטרור מצליחה להשפיע על היושבים בציון. ועדיין, פעם אחר פעם, חוזרים ראשי הממשלה מימין ומשמאל, על המנטרה המקולקלת של שלום ומדינה פלסטינאית.

כסומים בערפל ממשיכים המנהיגים לשחרר מחבלים כמחוות של רצון טוב, וללהג על שלום וביטחון כאילו יש מישהו שמאזין בצד השני, בעוד שם ניצב רק המואזין המסית וחבריו, שפעם אחר פעם, מדליקים עבורנו את כל הנורות האדומות המהבהבות שניתן להדליק כנגד מסירת עוד שטחים, סמכויות ואמצעי לחימה לאותם מחבלים, אך ללא הועיל.

דאעש זה כאן

מי שחושב שתופעות אכזריות ורוע כגון אלו המועלים ליוטיוב ע''י צלמי דאעש עדיין רחוקות מגבולנו, שיחשוב שוב ושיקשיב טוב טוב, לסיפור מנוסתה של אדל בנט ברחוב שער הגיא. בעוד בעלה מוטל הרוג וסכין נעוצה בצווארה, ספגה יריקות, קללות ומכות, בעודה מנסה להציל בשארית כוחותיה את ביתה התינוקת.

מזה חודשים מסרבים בממשלה לקרוא לילד בשמו ולהילחם באינתיפאדה ושבמסגרתה מבוצעים מידי חודש מאות פיגועים (כן גם בקת''ב ואבן הורגים). אל מול הטרור הדאעשי המונח לפתחנו, הגיע הזמן של ממשלת ישראל לעשות. את ההתלהמות ברשתות החברתיות, גם אנחנו יכולים לייצר. יש לחסל את האינתיפדה השלישית ביד קשה.

נשמתה של המדינה

''ערכה של ירושלים לא ניתן להימדד ולא להשקל ולהיספר, כי אם יש לארץ נשמה - הרי ירושלים נשמתה של ארץ ישראל." (דוד בן גוריון)

ועדיין, אם יש משהו חיובי בחודש אוקטובר האדום כזה שיכול להציל אותנו גם מהמריבות הפנימיות, וגם מהאויבים החיצוניים, הרי שמדובר באופן אבסורדי בעובדה שירושלים בירתנו המשוסעת, הפכה לזירת קרב. בעוד פיגועים בשומרון ובבנימין תמיד מעוררים תגובות הזויות מהשמאל הסהרורי, התוהה שוב מדוע מתגוררים שם ילדים (כאילו בערים כגון כפר סבא המרוחקת דקות מספר לא נרצחו ילדים בפיגועים רצחניים בשל יהדותם), הרי שבנוגע לירושלים אפילו טובי המוחות שבשמאל האנטי יהודי, מתקשים להסביר מדוע קיים רצון מוסלמי כל כך עז לטבול את חגי תשרי בדם יהודי. 

עלינו, קרי על הציבור הלאומי ציוני, מוטלת החובה להעביר את המסר הפשוט, כי 'דין ירושלים כדין השומרון', וכי המחבל מהשומרון הינו אחיו של המחבל מירושלים, ושניהם למדו באותה מערכת חינוך מסיתה. כל עוד בסוכות המחאה, כמו זו שהקים יוסי דגן -  ראש המועצה האזורית שומרון, אל מול בית רוה''מ כמחאה על המצב הביטחוני, ישלטו רק הכיפה והמטפחת, נפסיד במאבק על עתיד ההתיישבות.