כשטבע טובע הביטויים את המונח 'אצבע בעין', הוא בוודאי התכוון להצעת חוק יסוד לימוד תורה שהניחו הח"כים משה רוט, ישראל אייכלר, יעקב אשר, אליהו ברוכי, משה גפני, יעקב טסלר ויצחק פינדרוס, ביום שלאחר שעבר בכנסת חוק עילת הסבירות.
הצעת החוק האמורה, מבקשת לקבוע כי מי שלומדים תורה לתקופה ארוכה, יזכו לזכויות שוות כמו החיילים המשרתים שירות משמעותי בצבא, וכך ייחשב לימוד תורה כשווה לשירות צבאי.
לימוד תורה היה והינו ערך עליון בעם ישראל שנים רבות לפני שגפני וחבר עסקניו בחרו לתקוע אצבע מתריסה בעין של כל המשרתים מימין ומשמאל; ערך נשגב שלא נזקק לחקיקה.
לא בכדי גינו כולם את ההצעה. בסופו של דבר מרבית העם המשרת בציון ונושא את דגלי ישראל בגאווה, דתיים וחילוניים, אנשי ימין ואנשי שמאל, מכל הגוונים, הצבעים והדעות, כלומר רובו המכריע של העם, הביעו סלידה מההשתמטות.
בדיוק כפי שסרבנות בצבא היא קו אדום, גם הניסיון להשתמט משירות כדי להגן על אחינו, רק בזכות כוח פוליטי חרדי משמעותי בכנסת, מהווה מעשה מגונה. שירות צבאי במדינת העם היהודי הינו ערך עליון, קדוש, כזה שיש לפאר, לקדש ולרומם.
מדוד המלך ועד עמנואל רומנו
"הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?", נכתב בספר במדבר וגם הרמב"ם כתב: "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה".
זה המקום להגיד בפה מלא כי אי התגייסות לצבא ההגנה לישראל, או לכל הפחות לשירות אזרחי חליפי, היא השתמטות נטו, ותו לא.
מדוד המלך ועד עמנואל מורנו ורועי קליין זכרם לברכה, ידעו לוחמי ישראל לאורך כל ההיסטוריה, ללמוד ולשרת במקביל, ולשלב בין לימוד תורה משמעותי לבין שירות צבאי איכותי. עושים זאת כבר היום בהצלחה אלפי לוחמי ישיבות ההסדר, ואלפי צעירים מרקע חרדי ביחידות לוחמות ובתפקידים משמעותיים.
הנזק הוא כפול. עסקני יהדות התורה בחרו בחוק המטריל שהעלו גם לפגוע ביחס לתורה, וגם להמשיך בקיטוב בין חלקי העם, וכל זה בשביל חוק שלעולם לא יעבור במדינה היהודית שעדיין נלחמת על חייה, הן מול אויבים מבחוץ, בעודה נקרעת מבפנים.
הנפגע העיקרי מהצעת חוק זו הוא ערך לימוד התורה, שמעמדו בחברה הישראלי ספג מכה נוספת. טאקט היא לא מילה גסה גם ביהדות התורה.