בשבת האחרונה התארחנו בבית הורי בעיר מודיעין עלית. בליל שבת בשעה מאוחרת, החלה בתי בת השנה לבכות, ולאחר בקבוק מטרנה גדוש, חיפשתי את המוצץ שירגיע אותה, בתקווה כי תוך דקות ספורות תשקע בשינה עמוקה. אך כמה צפוי - המוצץ איננו...
למרות השעה המאוחרת, כל באי הבית מקטן ועד גדול גוייסו לטובת החיפושים. ממילא לא היו יכולים לעשות משהו אחר, כמו שינה או קריאה, מפני הצרחות שעלו עד לב השמיים.
החיפושים אחר המוצץ הסורר נמשכו עוד זמן רב אך לשווא.
כשלפתע פתאום העלתה אימי רעיון: למשפחת גלברמן יש גמ"ח מוצצים! על גמ"חים רבים שמעתי בחיי, אבל על גמ"ח מוצצים?
נו שויין, הייתי מוכן לעשות הכול כדי להרגיע את הקטנה ולתת לה את מבוקשה. אבל השעה המאוחרת העלתה בי חשש: מי יפתח לי את הדלת בשעה שתיים עשרה וחצי בליל שבת...
לאחר מספר דקות הבנתי כי אין הרבה ברירות, ועשיתי דרכי בחשש. הייתי בטוח שאני עתיד לחזור על עקבותי מאוכזב, ובטח ללא המוצץ הנכסף.
הגעתי אל הבניין, עליתי שתי קומות, והופתעתי למצוא שבדלת הפתוחה למחצה, כבר עמדו שני אבות מותשים, האחד משפשף ידיו זו בזו, והשני טומן ידיו בכיסי המעיל ומנסה בכוח להכניס ראשו בין כתפיו בתקווה כי אולי שולי צווארון המעיל יחממו מעט את אוזניו בקור של חדר המדרגות. שניהם הביטו בי בפרצוף של "גם לכם אבד המוצץ? לו רק היה לנו עוד אחד רזרבה היינו מונעים את המפגש המיותר הזה בחצות הליל..."
רגע לפני שסגר את הדלת שאלתי את הילד: "ככה זה כל שבת? אנשים מגיעים בכל שעה ומבקשים מוצצים לילדים"? "כן", ענה לי הילד מבלי להתרגש. "השבת זה תורי להישאר ער ולענות, כי רייזי הייתה בשבת שעברה"
ילד קטן הגיח לו מבעד לדלת ולאחר שהביא להם את מבוקשם שאל אותי בנימוס "במה אפשר לעזור?"
שפכתי שיחי לפני הילד שלא ממש גילה עניין בכל אשר עבר עלי. "אז אתם צריכים מוצץ?", שאל בלשון רבים תוך שהוא מנסה לקצר את דבריי. "מה זה צריכים? חייבים!", עניתי. הילד נעלם לרגע לתוך הבית ותוך שניות חזר אלי עם המוצץ החדש כשהוא ארוז במעטפת פלסטיק יפה.
נשמתי לרווחה, ורגע לפני שסגר את הדלת שאלתי אותו: "זה ככה כל שבת? אנשים מגיעים בכל שעה ומבקשים מוצצים לילדים"?
"כן", ענה לי מבלי להתרגש. "השבת זה תורי להישאר ער ולענות, כי רייזי הייתה בשבת שעברה, אבל עוד מעט אני גם הולך לישון", אמר ספק לי ספק לעצמו, תוך כדי סגירת הדלת.
זמן מה לאחר שבתי כבר נמה את שנתה בהייתי לי בתקרת החדר, ובראשי מתרוצצת המחשבה שהלוואי וכל חיי היו פשוטים וברורים לי, כמו לאותו ילד יקר שלא הבין ממה התרגשתי ועל מה תהיתי.
שכוייעך עצום, משפחת גלברמן!
גוט שאבעס.