"אמן אמן אמן על הילדים שלי". כך צווחו השבוע במלוא גרונם מספר בחורי ישיבה חרדים, בסופה של חתונה בה השתתפתי בבני ברק, בעוד החתן עושה את טעות חייו ושר 'סולו' שלדעת כולם היה די מיותר.
ממש באותן שניות לכדה עיני שני אנשים בני שישים פלוס בצידו של האולם, שלפי תנועת הידיים של האחד הוא שאל את חברו :"ואס איז דפשט אמן על הילדים שלי?", ולפי תנועות הידיים של השני הבנתי שכנראה הסביר לוש יש איזה שיר, שאפילו הילדים שלו שרים אותו כל הזמן בבית, שיר כזה שמדבר על שריטות וכו'. בסופה של השיחה הבנתי, לפי תנועת כף היד של שניהם שהונפה כאומרת ביטול, הבנתי ששניהם יחד הגיעו חד משמעית להסכמה ש"נו, מה לעשות, הדור הזה... לך תבין אותו".
לא כעסתי עליהם. רק הבנתי שהשיר בגדול מכוון אליהם...
נתון מוסכם וברור על כולם הוא, שהמוזיקה בציבור החרדי (כמו בכל ציבור) משתנה ומתקדמת בקצב מסחרר, מתוכן הטקסט ועד לפלייבק המלווה, עד שלפעמים נדמה כי נלקח בטעות מאיזה מועדון חשוך או מסיבת טבע.
מעבר לכך, דווקא דרכה, דרך המוזיקה, נפרצים להם מין גדרות שאולי פעם לא היו מתאפשרים. אם זה שירים של זמרים שאולי לא נמנים עם אותו מגזר, ואפילו בחלק מהמקרים רחוקים ממנו מאד.
יש מי שמדבר על טרנד חדש בתעשיה - לשלב בין זמרים ממגזרים שונים. איך אימי הפולניה אומרת: "בלי להיכנס למה נכון ומי צודק, זה לא מה שהיה פעם! ואגב, אני צודקת וכו'"...
מעטים הם המקומות שבהם אדם מרשה לעצמו להתנהג ולהתלבש ככל העולה על רוחו; נדירים עוד יותר המקומות בהם לא יקטלגו אותך בשום קטגוריה ולא ינסו לפענח מי אתה או לנסות איכשהו 'לעזור' לך, אלא רק יגידו לך עם כניסתך: ברוך הבא, ושהעיקר הוא, הרצון והכוונה.
כך היא ישיבת 'הגליל' בפאתי שכונת נחלאות בירושלים, ישיבתו של הרב יוני אברון אליה הוזמנתי השבוע לזיץ מיוחד עם נוער, שכל אחד מהם בא מרקע שונה. אלה הם נערים שעברו וראו דבר אחד או שניים בחייהם הקצרים, אבל דבר אחד מחבר ומשותף לכולם: הם רוצים רק דבר אחד - להתקרב, להתקרב, להתקרב.
הזיץ נעשה במרכז בית המדרש של הישיבה בשעת לילה מאוחרת. באוויר נשמע קולו הסדוק והעמוק של יצחק פוקס, ולצד מנורת ארון הקודש המהבהבת, שרו להם ביחד כל הבחורים שירי נוסטלגיה אהובים ומרגשים בליווי הגיטרה.
הבטתי בהם והקשבתי. "נו, ב'מת", חשבתי לעצמי. "אלו שירים! זאת מוזיקה! זאת נוסטלגיה במיטבה. מי צריך בכלל משהו אחר".
פתאום הבנתי אותם, את זוג המבוגרים האלו מהאולם בבני ברק, שלא הבינו את פשר המוזיקה המודרנית המביכה, והבנתי שכנראה גם אני כנראה כבר לא כ"כ צעיר...
תודה לך ר' יוני, על ההזמנה להיות חלק באותו ערב. היה יפה, סוחף ומרגש!