בבואי לעבודה כמידי בוקר אני בד"כ מה'עשרה ראשונים'. לרוב אני יושב לקפה של בוקר מספר דקות עם קולגה לעבודה, חבר יקר בשם עקיבא.
בבוקרו של יום שני אמרתי לעקיבא, תוך כדי שיחה, כי אני מרגיש צורך עז לבקר אצל רבי שמעון במירון. לא נתתי לכך ולו סיכוי קלוש בימים טרופים אלו בעבודה, והמשכנו שנינו בסדר יומנו כרגיל.
לאחר כרבע שעה התפרץ עקיבא לחדרי מתנשף ואמר לי "ניבאת ולא ידעת מה ניבאת. בוא למירון!"
מסתבר שאנחנו צריכים לעשות סיור קצר מטעם העבודה לטובת שידור שנעשה בקרוב ממירון.
הלם.
בעודנו עושים דרכינו בעליות למירון ניסינו להבין איך דבר כזה קרה, רק דיברנו והנה זה קרה, רבי שמעון קרא לנו!
הסיור עבר בהצלחה מרובה, ולאחר תפילת מנחה מרגשת יצאנו ממתחם הקבר ויצאנו לדרכינו. עדיין לא היה לנו ברור למה רבי שמעון קרא לנו. בכל אופן, כזו השגחה פרטית לא קוראת בכל יום.
בדרכינו חזרה קיבל עקיבא לפתע קריאה דחופה לבית כנסת בעפולה שם התקבצו בני הקהילה לשיחת חיזוק ושיחה משותפת על נוער מתמודד בדור שכזה.
הגענו לשם לא ערוכים, אך השיח והשיתוף עשו את שלהם. דיברנו, חיזקנו והשתתפנו. פגשנו הורים שבאים לדלות ולהשקות מידע לטובת הדור הבא שגודל כאן.היה מרתק.
באנו לחזק ויצאנו מחוזקים!
עייפים ומלאי סיפוק עשינו דרכינו הביתה, כשאנו מבינים במוחש למה רבי שמעון זימן אותנו לאזור.
זה כוחה של השגחה!
וכדאי תמיד הוא רבי שמעון לסמוך עליו (ולא רק בשעת הדחק).
שבת שלום.