השבוע הפקתי כתבה שתעלה בל"ג בעומר באחד מערוצי הטלוויזיה על גודל היום ל"ג בעומר, וכמובן גם על האסון הנורא שפקד אותנו ממש לפני שנה וגבה מחיר נוראי של כ-45 נפשות - הרוגי מירון.
הצילומים נערכו במירון בתוך מתחם קבר הרשב"י, שם פגשתי אבות ואמהות שאיבדו את ילדיהם או את אחד מקרוביהם. גם ניצולים מאותו אסון היו שם, כאלה שהיו עדים לכל מה שקרה, וגם כאלה שהיו בלב רגעיהאימה ופחד מוות, כפשוטו ממש, ורק בנס ניצלו.
היה מרגש, לראות כמה כוח ואמונה יש לאנשים, שרק לפני שנה איבדו את יקיריהם באסון הנורא.
מימיננו ומשמאלנו טרקטורים ומשאיות בטון, מלגזות וריינג'רים. דחפור מרסק בהינף כף את הקיוסק המוכר בכניסה למיתחם הקבר. כולם כולם בהיערכויות אחרונות ליום ההילולה הקרב ובא.
אחת האמהות שאיבדה את בנה, לכדה את אוזני בראיון, בעת שאמרה: "תראו, תראו מסביבנו את הפקת הלקחים: עובדים רצים, משאיות פורקות, הורסים, בונים, הכל לאחר האירוע. אבל אנחנו, מה אנחנו לקחנו לעצמנו מכול המאורע? מה אנחנו שינינו בנו בתוכנו לאור האסון? מה היא הפקת הלקחים האישית של כל אחד ואחד מאיתנו?" -והשתנקה בבכי תמרורים.
יום ל"ג בעומר כבר סמוך ונראה, ולשאלת אותה אמא יקרה שאיבדה את בנה באסון, חייבת להיות תשובה לכל אחד ואחד מאיתנו: מה אנחנו לקחנו משם, מאותו אסון.
רק בשמחות.