במוצאי שבת, ליל ט' באב, נקרא אחרי מגילת איכה את הקינות המסורתיות, וביניהן את הקינה שחיבר משורר תור הזהב של יהדות ספרד שלמה אבן גבירול: "שׁוֹמְרוֹן קוֹל תִּתֵּן מְצָאוּנִי עֲוֹנַי, לְאֶרֶץ אַחֶרֶת יְצָאוּנִי בָנָי. וְאָהֳלִיבָה תִזְעַק נִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנָי, וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי א-דונָי".
שריפת אתרים יהודיים קדושים לא נעצרה כידוע בשריפת בית המקדש. לאורך כל הדורות נהגו צוררי ישראל לשרוף בתי כנסת, בתי מדרש ואתרים היסטורים בארץ ובעולם, ואני מניח שרבים מהקוראים נזכרים ב'ליל הבדולח' ערב השואה. הדוגמה האחרונה היתה בשבוע שעבר, בגן הלאומי 'שומרון העתיקה'. פורעים ערבים הציתו חלקים מאתר המורשת המדובר. שטחים נרחבים מהאתר נשרפו, ונזק נגרם לעתיקות ולממצאים ארכיאולוגיים חשובים במקום. בנוסף, חלק מהממצאים במקום הושחתו, ורוססו עליהם כתובת שונות בערבית. והכל מתוך אוזלת יד של המינהל-האזרחי. בדיוק כמו שכותב שלמה אבן גבירול (הגם שבהקשר היסטורי אחר): "שׁוֹמְרוֹן קוֹל תִּתֵּן מְצָאוּנִי עֲוֹנַי... וְאָהֳלִיבָה תִזְעַק נִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנָי".
ההיסטוריה של שומרון העתיקה נוגעת אלינו עד היום. היא מתחילה כעמרי מלך ישראל, שמקום מושבו בתרצה, רצה למצוא מקום שאינו קשור במסורות שבטיות קדומות על-מנת לאחד את עם-ישראל, ומצא את חלקת האדמה של שמר. זה קרה לפני כאלפיים ותשע מאות שנה, בסביבות שנת 870 לפנה"ס הנוצרית. עמרי קנה את אדמתו של שמר והקים במקום עיר על שם בעל הקרקע: שומרון. "וַיִּקֶן אֶת הָהָר שֹׁמְרוֹן מֵאֶת שֶׁמֶר בְּכִכְּרַיִם כָּסֶף וַיִּבֶן אֶת הָהָר וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר אֲשֶׁר בָּנָה עַל שֶׁם שֶׁמֶר אֲדֹנֵי הָהָר שֹׁמְרוֹן "מספר לנו על האירוע ספר מלכים א' (ט"ז, כ"ד). הנה כי כן, מצאנו בתנ"ך את האיזכור הראשון של השם המדובר ביותר כיום בחזית המדינית של ישראל - שומרון.
בשנת 721 לפנה"ס הנוצרית שוב התרחש אירוע רב חשיבות בשומרון, שחשיבותו רבה עד ימינו: מלך אשור עלה על שומרון, כבש אותה, היגלה את תושביה אל ארצות נידחות והביא במקומם שבטים נוכריים. חורבן שומרון מסמל את חורבן ממלכת ישראל וגלות עשרת השבטים שלא שבו אל העם עד דורנו.
בשנת 107 לפנה"ס נכבשה שומרון ע"י יוחנן הורקנוס, ובשנת 25 לפנה"ס נבנתה ע"י הבנאי הגדול של ארץ-ישראל בכל הזמנים - הורדוס. הורדוס בנה מחדש את העיר על יסודותיה של שומרון העתיקה וקרא לה בשם המוכר לנו כל-כך עד היום - סבסטיה, שפירושה 'המפוארת'. השם ניתן לכבוד אוגוסטוס קיסר, מיטיבו של הורדוס, שהשם 'סבסטיה' היה שמו השני. אולם ימיה המפוארים לא ארכו, ובימי המרד הגדול העיר נכבשה והועלתה באש. לא רק סבסטיה. המרד הזה הסתיים כזכור בשריפת בית המקדש, האירוע שלזכרו נצום כולנו מחרתיים.
היינו בשומרון, יצאנו לגלות, חזרנו מהגלות – והמאבק על הארץ לא הסתיים, גם לא בשיטות הלחימה של אוייבינו שלפעמים לא השתנו מאז שריפת בית המקדש ועד ימינו: שריפות יזומות
שרידים רבים מעברה המפואר, בעיקר בתקופתו של הורדוס, נותרו עד ימינו, מהתקופה ההלניסטית והתקופה הרומית, כמו רחוב עמודים מרשים באורך של כקילומטר(!), אשר מנה כ-600 עמודים, חלקם נמצאו במקומם. ומה שמעניין אותנו: החשיפה של חומת שומרון הישראלית, ושל שרידיו של ארמון מפואר שנחשב לאחד הגדולים באיזור הלבנט בתקופת הברזל. לפי הדעה המקובלת במחקר, הארמון נבנה בידי עמרי ובנו אחאב. את שרידי הארמון הזה ניסו לשרוף כעת הפורעים הערבים בשומרון. "וְאָהֳלִיבָה תִזְעַק נִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנָי".
היינו בשומרון, יצאנו לגלות, חזרנו מהגלות – והמאבק על הארץ לא הסתיים, גם לא בשיטות הלחימה של אוייבינו שלפעמים לא השתנו מאז שריפת בית המקדש ועד ימינו: שריפות יזומות.
כשהעולם הכיר בהר המוריה
הסיסמה 'אל-אקצא בסכנה' שנהגתה על-ידי חאג' אמין אל-חוסייני בעת ששימש המופתי של ירושלים וראש המועצה המוסלמית העליונה, שהפלשתינים מנופפים בה שוב ושוב, מציגה עלילה אנטישמית ואנטי-ציונית לפיה היהודים בעבר ומדינת ישראל כיום פועלים כדי למוטט את מסגדי הר הבית ולבנות תחתיהם את בית המקדש השלישי. חברי הטוב החוקר והעיתונאי נדב שרגאי הוכיח בסדרת מאמריו וספריו - בעיקר 'עלילת 'אל אקצא בסכנה' – דיוקנו של שקר' (הוצאת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה וספריית מעריב, 2012) ו'טרור אל אקצא: מעלילה לדם' (הוצאת סלע מאיר, 2020) - שמדובר בעלילת שקר שמניעה פיגועי טרור. בספריו מוכיח שרגאי כיצד הנרטיב 'אל-אקצא בסכנה', לפיו ישראל רוצה להחריב את מסגדי הר הבית, נפוץ בספרי הלימוד ובאמצעי התקשורת הפלשתיניים, בדרשות האימאמים במסגדים וברחוב המוסלמי.
אני רוצה להתייחס לשקר אחר שהשתרש לצערנו ב-20 השנים האחרונות בארץ ובעולם – שקר השם 'אל-אקצא'.
בעולם, וגם בישראל, התקבעה לצערנו התודעה השקרית שהר הבית הוא אתר מוסלמי קדוש שיהודים מנסים 'לפלוש' אליו – וכל המתחם הוא מסגד אחד גדול, מסגד אל-אקצא. כשבעולם הערבי, ובעיקר בתקשורת הפלשתינית, מדברים על 'אל אקצא', הם מתייחסים לכל רחבת הר הבית.
האמת מצויה במסמכים היסטורים עתיקים. מסגד אל אקצא הוא אך ורק המבנה שנמצא בדרום הר הבית, שבקצהו כיפה בצבע אפור שפעם היתה כיפת כסף יפהפיה – אני עוד זוכר אותה מימי ילדותי מרהיבה בכוספה. הרחבה כולה, זו שעל חלקה עמדו בית המקדש הראשון והשני, קרויה בערבית 'חראם א שריף', והיא בכלל איננה מסגד. ב'מדריך ארץ ישראל' של זאב וילנאי משנת תש"ו, 1946, שנתיים לפני שהר הבית נכבש בידי הצבא הירדני במלחמת העצמאות, הוא כותב: "חצר המקדש. דרך שער השלשלת נכנסים אל החצר רחבת הידיים המשתרעת על מרומי הר המוריה. כמעט במרכזה מסגד כיפת הסלע ודרומה – מסגד אקצה (כך במקור. ח"ה). חצר המקדש נקראת בערבית אל חראם אל שריף – המקדש האציל..."
זה אם כן השם המקורי בערבית של הרחבה – חראם אל שריף. אל אקצא הוא רק מבנה אחד בכל הרחבה הגדולה. הדבר מקבל אישור גם במפות ישנות – לאו דווקא יהודיות. באתר 'הספריה הלאומית של ישראל' ישנן מפות ישנות מהמאות ה-19 ותחילת המאה ה-20.
במפה שהכין בשנת 1821 ארמטה פיירוטי, מהנדס וארכיאולוג איטלקי שכיהן גם כמהנדס העיר ירושלים בין השנים 1854-1861, נקרא המתחם כולו בשם 'מוריה' – כן, בדיוק כמו הר המוריה שלנו, זה מעקדת יצחק שלפי המסורת עליו הוקם בית המקדש. הרחבה מצויינת כ'אל שריף' ואל אקצה נמצא במקומו הטבעי – בדרום הר הבית.
מפה נוספת מאוסף אמיר כהנוביץ היא משנת 1912, בשפה הצרפתית, שכותרתה בצרפתית 'רחבת המקדש' (מעניין איזה מקדש היה שם. אני מכיר רק שניים, אף אחד מהם לא מוסלמי). הרחבה כולה מכונה כמובן 'חראם א שריף', כיפת הסלע קרויה 'מסגד עומר' (גם זו טעות היסטורית, אבל לא נדון בה כרגע) ואל-אקצא, כמובן, במקומו הראוי לו בדרום הרחבה.
ועוד מפה – הפעם מפה בריטית משנת 1937. גם כאן ההר קרוי 'מוריה', ובאותיות קטנות יותר 'חראם א שריף'. ותנחשו איפה אל-אקצא? נכון. במקום. בדרום ההר.
וכך גם במפת מחלקת המדידות של ממשלת המנדט 1944, שכותרתה 'אל חראם אל שריף'. (שתי המפות האחרונות הן מאוסף המפות ע"ש ערן לאור). מפה יפה, מדוייקת. החלק הגבוה של הר הבית, שעליו כיפת הסלע, הוא הקרוי 'מוריה'. כמה לא מפתיע.
זו האמת ההיסטורית. כך היא הוכרה לפני שהפלשתינים החלו לסלף אותה בענק. בתפילה שייבנה בית המקדש במהרה בימינו – בהר הבית, על הר המוריה.