מנהיגי הליכוד, ובראשם בנימין נתניהו, מתאמצים לא פעם, כולל במערכת הבחירות הנוכחית, להוכיח שהם ראויים להגדרה שנתן הסופר הצרפתי ויקטור הוגו בספר 'עלובי החיים' לשליטי בית בורבון, המלכים שארל ה-18 ולואי העשירי, ששלטו על צרפת קרוב לאמצע המאה ה-19: "הם לא למדו דבר ולא שכחו דבר".
השבוע, באירוע חתימת הצהרות הנאמנות של ראשי מפלגות הימין לנתניהו (מעשה שאני אישית חולק על תבונתו, אבל מי מקשיב לי?) חזר נתניהו על המנטרה הרגילה שלו מזה שנה: "רק ליכוד גדול יקים ממשלת ימין חזקה, ישמור על ישראל ויבטיח שלא תקום ממשלת שמאל בתמיכת אחמד טיבי".
על מילים, כידוע, לא משלמים מיסים. שתי מערכות בחירות עברנו, והשלישית בפתחנו, כדי לקבל את ההוכחה הניצחת שבניגוד למה שנתניהו מנסה למכור, ליכוד גדול ממש ממש לא מבטיח שלא תקום ממשלת שמאל בתמיכת אחמד טיבי, ובוודאי לא מבטיח שתקום ממשלת ליכוד. בבחירות באפריל אשתקד היה ליכוד גדול, בבחירות בספטמבר כחול לבן היו המפלגה הגדולה, ושתיהן לא הצליחו להרכיב ממשלה. עוד לא הבנתם, חברי הליכודניקים, שמה שקובע את היכולת להרכיב ממשלה הוא גוש גדול ולא ליכוד גדול?
גם איתמר בן גביר, מנהיג 'עוצמה יהודית', יצא עם הסיסמה: "אם אין עוצמה יהודית אין ממשלה ימנית". סיסמה קלה, קליטה, מרשימה ומשכנעת – אבל לא עומדת בשום קנה מידה עובדתי. אקדים הבהרה חשובה: לאיתמר בן-גביר הזכות הדמוקרטית המלאה להתמודד בבחירות. הוא עומד בראש מפלגה לגיטימית, והדעות שלו, גם אם הן מרגיזות לא מעט ציבורים, ולפעמים גם אותי, לא חוצות 'קו אדום' של חוסר לגיטימיות, כמו היבא יזבק, למשל. זה לא אומר כמובן, שבן-גביר יקבל את הקול שלי, כי בניגוד לרושם שהוא רוצה למכור, הסיכוי שלו לעבור את אחוז החסימה, להערכתי ולהערכת רבים אחרים, נמוך שבנמוכים. הניסיון של הבחירות הקודמות, לשכנע ש'רק עוד כמה קולות ואנחנו עוברים את אחוז החסימה', נימוק ששיכנע לא מעט מחברי להצביע ל'עוצמה יהודית' בבחירות הקודמות, לא יצלח הפעם.
ונניח ש'עוצמה יהודית' כן תעבור את אחוז החסימה, האם זה מבטיח לנתניהו גוש של 61 מנדטים? ראיתי השבוע סרטון בחירות של איתמר, והתפעלתי מהלוליינות החשבונאית שלו. הוא היה 'לארג'' – כך הגדיר זאת – ונתן לליכוד 34 מנדטים, למרות שהסקרים נותנים לו פחות. והיה גם 'לארג'' כלפי המפלגות החרדיות, וגם להן נתן יותר מנדטים, וכך הצליח לנפח את גוש הימין ל-57 מנדטים – הרבה יותר משכל הסקרים נותנים להם. נו, ועם 57 מנדטים חסרים להם רק עוד ארבעת המנדטים של 'עוצמה יהודית' להגיע ל-61 המנדטים הנדרשים.
אבל המציאות, מה לעשות, לא תמיד תואמת לוליינות כזו. וניפוח מספר קולות למפלגה עוד לא אומר שהליכוד באמת יקבל 34 מנדטים, ושיהדות התורה תקבל 9.
אבל לא זו הנקודה העיקרית: נניח, רק לצורך הדיון, ש'עוצמה יהודית' תפתיע ובניגוד לכל הסיכויים וההיגיון תקבל עוד שני מנדטים החסרים לה, מהיכן יבואו הקולות הללו, מגוש השמאל? מכחול לבן? מהעבודה-מרצ? לא סביר, נכון? הם יגיעו מגוש הימין, כלומר שני המנדטים הנוספים ל'עוצמה יהודית', בהנחה המשונה שאיתמר יצליח לגייס אותם בניגוד לכל התחזיות, ייגרעו ממפלגות הימין: או הליכוד, או ימינה או ש"ס או יהדות התורה. ואז שוב, במקרה הטוב, גוש הימין יתייצב על 56 או 57 מנדטים. ממש לא מספיק להקים ממשלת ימין יציבה.
מאידך, פרישה של 'עוצמה יהודית', תפנה את שני המנדטים של מצביעיה לאחת או שתיים ממפלגות הימין – ועם מאמץ נוסף להביא רק עוד שני מנדטים מהימין המצביע לשמאל (מישהו אמר גנץ?), הסיכוי של נתניהו להרכיב ממשלה ישתפר.
עדיין לא מאוחר. יש עוד 9 ימים.
טענה אחת של נתניהו והליכוד צודקת – הסכנה הגדולה היא האדישות של הימין. בשבוע שעבר, באירוע השקת ספרי 'קהילה יהודית בעזה', אמרה שרת התפוצות ציפי חוטובלי: "הדבר החשוב ביותר בבחירות האלה, הוא להעיר את הציבור הימני. הציבור הימני הוא רוב העם בישראל. אין על כך מחלוקת. רק לפני שנה ראינו את כוחנו, כשבקופה הציבורית היו לימין 70 מנדטים. לאן הם נעלמו? רובם לא עברו לצד השני. נעלמו למעמקי האדישות. אנא מכם: העירו את הנרדמים!"
אבל עד שאנחנו מלינים ומזהירים מפני האדישות, אסור לשכוח מהיכן היא נולדה – מעצם העובדה שזו הפעם השלישית בתוך שנה שמדינת ישראל הולכת לבחירות. ואם חלילה נלך גם בפעם הרביעית, הסכנה הזו רק תגבר. לכן, היעד השני של כל מפלגה, בימין בעיקר, אחרי היעד המרכזי של ניצחון בבחירות, חייב להיות הרכבת קואליציה, רק לא בחירות בפעם הרביעית.
לאמריקנים יש תוכנית שלום: 30 שנה ל'תרגיל המסריח'
כשאני שומע בשבועות האחרונים את תוכנית המאה של טראמפ, ערב הבחירות לכנסת, אני נזכר מה התרחש כאן בדיוק לפני 30 שנה, כשברקע עמדה התוכנית האמריקנית שנקראה 'תוכנית בייקר', שהתגלגלה למהלך שקיבל את הכינוי שהדביק לו יצחק רבין – 'התרגיל המסריח'. גם אז היה זה נשיא אמריקני רפובליקני, אבל בניגוד לטראמפ, הנשיא ההוא, ג'ורג' בוש האב, היה עויין ואנטיפת. ולרוע מזלו – ולמזלה של מדינת ישראל – הוא פגש מולו ראש ממשלה איתן בעקרונותיו המדיניים ובאידיאולוגיה שלו, יצחק שמיר.
לשר החוץ האמריקני ג'יימס בייקר, היו שתי שאלות לממשלת ישראל, לגבי המו"מ עם הפלשתינים: האם תיאות ישראל למשא ומתן עם משלחת פלשתינית נפרדת, שתהיה מבוססת על פלשתינים ביהודה ושומרון ורצועת עזה? והאם תסכים להשתתפות של נציגי הפלשתינים ממזרח ירושלים? יו"ר מפלגת העבודה שמעון פרס דרש שהממשלה תקבל את הצעת בייקר. יצחק שמיר סירב. בחודש אדר תש"ן, מרס 1990, התפרקה ממשלת האחדות, הפעם היחידה בהיסטוריה של מדינת ישראל שהצעת אי אמון בממשלה התקבלה בכנסת.
כעבור שנתיים, בהסכם אוסלו, השאלות הללו הפכו למגוחכות. נציגי העבודה בראשות רבין ניהלו מו"מ ישיר עם אש"ף עצמו, והנציגים הירושלמים, בראשם פייסל חוסייני, הפכו לשותפים לגיטימיים למשא ומתן שקיבל את שם העיר הנורווגית בה נחתם במחתרת – 'הסכם אוסלו'.
איזה הבדל תהומי בין הרעיונות של הצמד בוש-בייקר בנוגע ליהודה ושומרון – הם דרשו שבסוף התהליך ישראל תיסוג מכל יו"ש, כולל ירושלים - לבין הרעיונות של טראמפ וחבורתו. הזמן, תודה לאל, פועל לטובתנו.
היה בידוד מדיני?
ידיעה שלא קיבלה פירסום הולם: בשבוע שעבר, בימים שלישי עד חמישי, התקיים תרגיל משותף של חילות האוויר של ישראל וצרפת, במסגרתו התקיימו שלושה מטסים מעל הים התיכון. הוא נועד לחיזוק שיתוף הפעולה בין חיל-האוויר הישראלי לאווירית הנייבי הצרפתי, תרגול טיסה באנגלית, אימון עבור אנשי צוות-האוויר הישראלים. במטסים תירגלו ארבעה מטוסי 'סופה' (F-16I) ישראליים של טייסת 107 טיסה משותפת בצוות מעורב עם שני מטוסי 'ראפאל' צרפתיים, החונים בדרך כלל על סיפון נושאת המטוסים הצרפתית 'שארל דה-גול' המוצבת בים התיכון. 'שארל דה-גול' היא נושאת המטוסים היחידה של הצי הצרפתי והיא מונעת בכוח גרעיני, מה שמאפשר לה שהות ארוכה במיוחד בים, ללא צורך בעגינה. היא נושאת על סיפונה בין 28 ל-40 כלי טיס ומערכת טילים נגד מטוסים. קבוצת הקרב הצרפתית הוצבה בים התיכון לפני כחודש בעקבות המתיחות מול איראן. התחקיר המשותף של אווירית הנייבי הצרפתי וחיל-האוויר הישראלי התקיים על גבי נושאת המטוסים הצרפתית. בחיל האוויר אומרים כי מהתחקיר המעמיק של הגיחות המשותפות, למדו הצבאות זה מזה והפיקו לקחים לבאות. "התרגיל תרם לשיתוף פעולה וחיזוק הקשר בין המדינות", נמסר בהודעה הרשמית של דובר צה"ל.
ולמה הידיעה הזו כל כך מעניינת? כי עכשיו אני הולך אחורה לא 30 אלא 50 שנה, ימי מלחמת ההתשה בחזית הסואץ, כשצרפת, הידידה הגדולה של ישראל משנות השישים וספקית מטוסי הקרב העיקרית שלה – זוכרים את האורגן, הווטור, המיסטר והמיראז'? - הפנתה עורף לישראל, הטילה אמברגו מוחלט על משלוחי נשק לישראל, ומטוסי 'מיראז' 5', שפותחו בתיאום עם ישראל, קורקעו בצרפת ונשלחו בסופו של דבר ללוב, ומשם למצרים, להשתתף במלחמת יום הכיפורים נגדנו. מישהו היה מאמין בימי הנשיאים פומפידו וז'סקר-דסאטן, שני נשיאים צרפתים אנטישמים עוכרי ישראל, שיבוא יום ומטוסי חיל האוויר הישראלי מתוצרת ארה"ב יתרגלו במשותף עם מטוסי ראפאל – הגלגול המודרני של המיראז' – של חיל האוויר הצרפתי? מה, הצרפתים לא שמעו בעשור האחרון את סיפורי האגדות על 'בידוד מדיני'?