חג החנוכה. בשמחה רבה נדליק כולנו נרות חנוכה בשבוע הקרוב, לזכר אחד האירועים המרגשים בתולדות עמנו: טיהור המקדש בידי המכבים בשנת 167 לפני הספירה הנוצרית. זה היה אחרי קרב בית צור, הקרב הרביעי מבין שמונת קרבות המכבים, שבו הביס יהודה המכבי את כוחותיו של המצביא היווני ליסיאס. תוך כדי קרב, הגיעה אל ליסיאס ידיעה שאנטיוכוס נהרג, וביוון פרצה מלחמת ירושה. ליסיאס נאלץ לעזוב את יהודה כדי לשוב לאנטיוכיה, וליטול חלק במאבק הירושה. את המצב הזה ניצל יהודה המכבי. הוא מיהר להגיע בראש לוחמיו לירושלים, ועלה להר הבית בקריאת 'הר הבית בידינו'. הלוחמים עלו אל בית-המקדש וטיהרו את ההיכל, אלפיים שנה לפני שמישהו בכלל חשב על מסגד אל-אקצא. לפי המסופר בברייתא לא נמצא במקדש אלא כד שמן זית טהור אחד בלבד, שהספיק לשמונה ימים.
מאבקם של המכבים הביא לכינונה של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל שבירתה ירושלים, לראשונה מאז מלכות דוד ושלמה. אבל מה היה סופה של מדינה זו? מה הביא לקיצה? ההיסטוריה הזו פחות מוכרת, פחות מלבבת. נביא אותה כאן בתמצית.
"לא ארץ נכריה לקחנו"
שנת 142 לפנה"ס תיזכר כאחת היפות בתולדותיו של עם ישראל: לראשונה מאז שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה, זכה העם היהודי בעצמאותו המדינית, לה ייחל שנים רבות, ולמענה לחם נואשות מזה חצי יובל שנים, במהלך הזכור עד ימינו כמרד החשמונאים. באותה שנה הסכים השליט הסלווקי, דמטריוס, לשחרר את ארץ יהודה מהעלאת מסים למלכות, והכיר בכך בפועל בעצמאותה של יהודה. קמה המדינה היהודית בארץ-ישראל, מדינת ישראל החשמונאית.
השלטון החדש דגל במדיניות של ארץ-ישראל השלמה. מייסד המדינה היהודית, שמעון התרסי, צעיר האחים לבית מתתיהו החשמונאי, השתלט על חבלי ארץ-ישראל השלמה, כולל האיחוד המרטיט של ירושלים, באייר שנת 141 לפנה"ס, לאחר שצבא ישראל השתלט על הר-הבית ומצודת החקרא שבצפונו. נימוקיו היו לאומיים-ציוניים-דתיים ללא כחל ושרק. "לא ארץ נכריה לקחנו ולא ברכוש נכרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבנו בעת מן העתים בלא משפט נכבשה", השיב באומץ ליריבו אנטיוכוס השביעי, כשהלה דרש ממנו לסגת מהשטחים הכבושים. ניסיונו של אנטיוכוס לגרש את היהודים בכח משטחים אלו, נכשל.
רצח פוליטי באירוע החגיגי
במקביל כונן שמעון משטר ממלכתי-דמוקרטי, שבו הסמכות העליונה היתה הכנסת - נציגי העם, שישבה בחצר המקדש בירושלים. הכנסת קבעה את היסודות המשפטיים ואת היקף הסמכויות של הנשיא כשליט האומה, ושל יורשיו. בשנת 140 לפנה"ס אישרה הכנסת את מעמדו של שמעון, שקיבל את התואר 'נשיא', כמנהיג העם היהודי בארץ-ישראל. במקביל לאסיפת העם, הכנסת, כונן שמעון מערכת משפט עצמאית ובלתי תלויה.
ואז אירע הרצח הפוליטי הראשון: בעיצומו של טקס חגיגי הצליח חתנו של שמעון, מושל יריחו תלמי בן חבוב, לפתות את שמעון ושני בניו יהודה ומתתיהו להגיע אל משתה בעירו, ושם רצח אותם. זה היה בחודש שבט שנת 134 לפנה"ס.
הרצח הפוליטי החטיא לחלוטין את המטרות המדיניות של יוזמיו. האהדה הציבורית לבית חשמונאי היתה מושרשת עמוק בלב העם, והיורש, יוחנן הורקנוס, בנו של שמעון, היה לשליט החדש של המדינה היהודית בתמיכת כל חלקי העם. הרצח הפוליטי איחד את המחנות השונים בעם, בראש ובראשונה נגד הרוצח, שבקושי זכה לתמיכה כלשהי בציבור. זו הפעם נחלצה המדינה היהודית מהקרע הפנימי המסוכן. עלייתו של יוחנן הורקנוס העידה על יציבות השלטון ועל איתנות המערכת הפוליטית שיצר, שעיקרם ההכרה בעליונות הכנסת כמוסד העליון של העם.
פגיעה קשה בעקרונות הדמוקרטיה
שעתה הגדולה של ארץ-ישראל השלמה היתה בימיו של יוחנן הורקנוס, כשהעם זכה לשוב לחבלי המולדת השונים. אלא שדווקא כשהמדינה היהודית נראתה כמי שהשיגה את כל הישגיה, החל בנו של יוחנן הורקנוס, יהודה אריסטובולוס, לפגוע בעקרון הדמוקרטי של המדינה, ונטל לעצמו גם כתר מלכות. עקרון 'הפרדת הרשויות' הופר, והאווירה במסדרונות השלטון השתנתה. לא עוד אמון הדדי ושיתוף פעולה כמו בימי בני מתתיהו, אלא חשדנות ועוינות בתוך השלטון.
עלייתו של אלכסנדר ינאי לשלטון נראתה תחילה כשינוי מגמה. בשלב הראשון של שלטונו הוא הרחיב את גבולות הארץ. אלא שבניגוד לכיבושי יוחנן, שהוכרו בשעתם על ידי הרומאים ונשארו בידי היהודים גם אחרי הכיבוש הרומי, כיבושיו של ינאי היו זמניים, כי ינאי נמנע מסיפוח והחלת ריבונות. הם בוטלו על ידי הרומאים בשנת 63 לפנה"ס, שנת אובדן מדינת החשמונאים, כיוון שינאי לא הצליח לכלול את האוכלוסייה שהייתה בהם בגוף המדינה החשמונאית.
השלב השני לשלטונו של ינאי אופיין בהתפוררות האחדות הפנימית, ובהתנגשות שלטונו עם חלקים רחבים באומה. ברגע האחרון הצליח ינאי להגיע לפשרה עם חלק מיריביו. ניצחונותיו האחרונים בשדה הקרב הגבירו את הפופולאריות שלו בציבור, ודומה היה שהמדינה היהודית נחלצה סופית מהמשבר הפנימי שאיים לפלג אותה.
'שלום עכשיו' ומלחמת אחים
תחושה זו התחזקה לאחר מות ינאי ועלייתה לשלטון של אשתו שלומציון, בשנת 67 לפנה"ס. ברוב תשע שנות שלטונה שקטה הארץ בחזית החיצונית. שלומציון נקטה במדיניות חוץ של "שלום עכשיו", בהתאם לאופיה הפייסני. פסקו המלחמות והכיבושים, ולמעט ניסיון כושל לכיבוש דמשק, לא עסקה שלומציון במלחמות, ואף פעלה לפיוס הצבא הארמני שאיים לפלוש לישראל. עד היום נחשבת תקופתה כתור הזהב של מלכות החשמונאים.
עם מותה שלומציון בשנת 67 לפני הספירה, פרצה מלחמת אחים של ממש בין שני בניה. אריסטובולוס, שעמד בראש פלוגת אנשי צבא, התנפל על הורקנוס, ולאחר שניצח אותו בקרב ליד יריחו הכריח אותו לוותר על המלוכה ועל הכהונה הגדולה. אולם הורקנוס לא ויתר על המלוכה לאורך ימים, והצליח לשמור עליה בזכות הסכם מדיני עם חרתת השלישי, מלך הנַבָּטִים. ההסכם כלל גם נסיגה טריטוריאלית. הורקנוס מסר לחרתת חלק מחבלי ארץ-ישראל ששחרר אביו ינאי, תמורת סיוע צבאי של חרתת להתגבר על אריסטובולוס במצור שערכו עליו בירושלים.
אלא שבינתיים נכנס לזירה גורם בינלאומי - המצביא הרומי פומפיוס, שהשתלט על כל המזרח והגיע עד שערי יהודה. בירושלים בחרו ללכת על 'בינאום הסכסוך'. שליחים מטעם שני האחים וכן משלחת של העם התייצבו בפני המצביא הרומי בבקשה שהוא יחליט, מי מהאחים יהיה המנהיג. פומפיוס התנהג כמו שמנהיג זר מתנהג: הוא השהה את החלטתו, כשהוא נוטה למסור את השלטון להורקנוס. לאחר היסוסים ארוכים הסגיר עצמו אריסטובולוס בידי פומפיוס. הדרך לירושלים נסללה בפני הרומאים, ואנשי הורקנוס פתחו לפניהם את שערי העיר. למעט התנגדות קלה ואמיצה בהר-הבית נכבשה ארץ ישראל בידי פומפיוס ללא קושי מיוחד. פומפיוס ביטל את המלוכה החשמונאית, הוריד את הורקנוס למעמד של כהן גדול, אסר את אריסטובולוס, קיצץ באופן משמעותי בגבולות המדינה ושיקם את הערים ההלניסטיות שכבשו החשמונאים. חברה מפוצלת וסכסוכים שלטוניים, הפכו את מדינת החשמונאים המפוארת למדינת חסות מושפלת של הרומאים.
בשנת 63 לפנה"ס, שמונים שנה אחרי שכוננה, הקיץ הקץ על המדינה היהודית העצמאית של בית חשמונאי.
***
מי שמרגיש כאילו לא מדובר בסקירה היסטורית גרידא, עושה זאת על אחריותו האישית – או שיגלה אחריות אישית לשינוי המצב, ויפעל שההיסטוריה לא תחזור על עצמה.