נתניהו חייב לקבל החלטה אמיצה

אני מודה, לא בחדווה אבל ביושר, שבכל פעם שמדווחים על 'אופטימיות' בירושלים ביחס לאפשרות של קידום עיסקת שיחרור החטופים, אני פסימי ומוטרד. וכשהתקשורת מדווחת בעגמומיות על 'פסימיות' בנושא, תקווה אופטימית משתררת עלי שהעיסקה לא תצא לפועל.

לא בגלל שליבי גס בסבלן של המשפחות או של החטופים, חלילה. כאב הלב שלהן צורב לב של כל אזרח ישראלי, גם את ליבי. הדרישות שלהן מהממשלה נובעות מהלב, ואין לי אף מילה רעה להגיד על כך. אלא בגלל שברור לי המחיר, וגם אם הוא לא 'כל מחיר' – עדיין מדובר במחירים שאסור למדינת ישראל לשלם בשום פנים ואופן. לא רק במספר המחבלים שישוחררו וברמתם, אלא גם בעצם הפסקת הלחימה ונסיגת צה"ל מהרצועה.

אין לי מידע על פרטי העיסקה. גם אני כמו כל אזרחי ישראל שומע הדלפות. אבל על עובדה אחת דומה שלא יכולה להיות מחלוקת: אין סיכוי לעיסקה שבה ישוחררו החטופים, בלי לקבל את דרישת החמאס לשיחרור כל מרצחי הנוח'בה החמאסים-נאצים שנתפסו במתקפת שמחת תורה ובכיבוש עזה, ובלי שצה"ל יסיג את כל כוחותיו מהרצועה במוקדם או במאוחר – מן הסתם במוקדם. תמונות צה"ל הנסוג ומחבלי הנוח'בה המשוחררים הצוהלים, תהיינה לא רק תמונות הניצחון של החמאס – זה יהיה הניצחון המוחלט של החמאס במלחמה. שום תמונה עליזה באמת של חטופים שבים למשפחתם, לא תאפיל על תמונות הניצחון של החמאס שיגיעו מחורבות עזה.

הטענה הנואלת ביותר היא שבשמחת תורה ספגנו מפלה מהחמאס, הפקרנו את תושבי העוטף, ולכן עכשיו אנחנו צריכים לשלם את המחיר של הפסקת הלחימה. עד לניצחון – של החמאס

הטענה הנואלת ביותר שנשמעת מפי לא מעט פרשנים, בהם גנרלים דגולים, היא שבשמחת תורה ספגנו מפלה מהחמאס, הפקרנו את תושבי העוטף, ולכן עכשיו אנחנו צריכים לשלם את המחיר של הפסקת הלחימה. פירוש שאינו נתון למחלוקת של דבריהם: בשמחת תורה חטפנו מכה על סף תבוסה, הפקרנו אזרחים ישראלים, אז במקום להתאושש ולנצח ולבנות מחדש את היישובים שחרבו, בואו ננציח את התבוסה עד הסוף, תבוסה מוחלטת, תוך הפקרת חיי כלל אזרחי ישראל והשארת יישובי העוטף בחורבנם. עד לניצחון - של החמאס.

משפחות החטופים דורשות מנתניהו לקבל 'החלטה אמיצה' – להסכים לתנאי החמאס לעיסקת החטופים. אז אני בשם רוב אזרחי ישראל החושבים כמוני דורש מנתניהו לקבל החלטה אמיצה באמת: לא להקשיב למשפחות החטופים, עם כל האמפתיה לכאבם, אלא לפעול בשיקול דעת ובקור רוח למען האינטרסים האמיתיים של מדינת ישראל, ובראשם חיסול כוחו הצבאי של החמאס ברצועת עזה וביו"ש. תוצאה כזו תביא גם לשיחרור החטופים. עיסקה עם השטן החמאסי שתביא להפסקת הלחימה ספק אם תביא לשיחרור כל החטופים – אבל בוודאות תסכן את חיי תושבי צפון הנגב.

כשמימשל ארה"ב עמד בפני בעיית חטופים בידי איראן

כשאני שומע על הלחץ האמריקני על ישראל לקדם את העיסקה, אני נזכר בימים שארצות הברית עמדה בפני מציאות דומה – לפני 42 שנה. וגם אז ברקע עמד העימות עם משטר האייתולות של איראן, ושלוחיה. מדהים לראות עד כמה ישנן נקודות דמיון בין פרשת החטופים הישראלים היום, לחטופים האמריקנים לפני 23 שנים.

זה היה זמן קצר אחרי נפילת משטר השאה ריזא פאהלווי, והשתלטות האייתוללה רוחאללה חומייני על איראן. בי"ד בחשוון תש"מ, 4 בנובמבר 1979, צרו מאות סטודנטים איראנים על שגרירות ארצות הברית בטהראן, בטענה שבשגרירות פועלים לא רק דיפלומטים אלא מרגלים שמטרתם לפגוע במהפכה האיסלאמית.

תחילה נראה היה שהסטודנטים מתכננים להחזיק במתחם במשך כמה ימים, כדי למשוך תשומת לב בינלאומית ותו לא. אבל לסטודנטים החומייניסטים היו תוכניות אחרות. לאחר ההשתלטות המהירה על השגרירות ועל יושביה, הוחלט להסב את המקום לבית כלא מאולתר ולהחזיקם כבני ערובה. בשלב הראשון נתפסו כ-90 בני אדם ששהו בשגרירות באותה העת, 66 מהם אמריקנים. כעבור שבועיים שוחררו הנשים והאפרו-אמריקאים, ובשגרירות נותרו 52 בני ערובה.

כמו ההנהגה הישראלית במלחמת עזה הנוכחית, גם המימשל האמריקני עמד בפני הצורך בקביעת סדר עדיפויות אכזרי, דומה מאד.

בספר 'הנפילה' על נפילת משטר השאה באיראן שפורסם בשנת תשמ"ב, 1982, כותב עורך הספר פרופ' אפרים קם (עמ' 245): "בעייתו העיקרית של מימשל קארטר היתה לקבוע את סדר העדיפויות הרצוי בפרשה זו – כיצד לשקלל את הבעיה של ביטחון בני הערובה, שחייבה זהירות ואיפוק, מול האינטרסים האחרים של מדיניות החוץ האמריקנית, שחייבו גישה קשוחה ותוקפנית. תוך התחבטות בין שתי מגמות אלו, קבע קארטר, כי ביטחון בני הערובה עומד מעל לכל, ולמעשה נקט גישה מתונה ומאופקת כלפי האיראנים. בכך היקשה קארטר על עמדת המיקוח של ארה"ב במו"מ, משום שלאיראנים התחוור שאל להם לחשוש מהפעלת כוח אמריקני נגדם גם אם יעמדו בתוקף על מילוי תנאיהם".

שימו לב למשפט האחרון שמחייב הסקת מסקנות לימינו: דווקא הגישה המאופקת של נשיא ארה"ב היקשתה על הגעה לעיסקה, מול האיראנים שהרגישו 'על הסוס' נוכח החשש האמריקני מהפעלת כוח צבאי.

ניסיון של הצבא האמריקני לשחררם בליל 24–25 באפריל, אור לט' באייר תש"מ, במבצע נוסח 'מבצע אנטבה' נכשל ועלה במחיר חיי 8 חיילים אמריקנים, והשארת מסוקים אמריקנים שהתרסקו במדבר האיראני. האופציה הצבאית ירדה מהפרק.

תיאור נוסף של פרופ' קם מזכיר מאד שוב את מציאות ימינו בנוגע להתנהגות המשפחות והתקשורת – כמעט העתק-הדבק (עמ' 251): "פרשת בני הערובה עוררה פרץ רגשות עז בציבור האמריקני, שהיקשה עוד יותר על המימשל לטפל במשבר מתוך חשבון קר. ההזדהות האישית הרבה עם בני הערובה, לחצי משפחותיהם, השנאה שגאתה כלפי האיראנים והמחזות של שריפת דגלים אמריקניים בחוצות טהראן, בצד מיקוד תשומת הלב בפרשה מצד אמצעי התקשורת והשתלבותה במערכת הבחירות בארה"ב. כל אלה היו גורמים בעלי עצמה ניכרת, שלא הותירו למימשל, כאמור, אלא מרחב פעולה מצומצם".

444 ימים היו בני הערובה בידי החוטפים האיראנים, פרשה שהסתיימה בסוף באופן חיובי – ככל שאפשר לראות בחיוב את המעשה. המו"מ לשיחרורם החל רק אחרי שקארטר הפסיד בבחירות לרונלד רייגן. לפרשת בני הערובה היתה תרומה משמעותית להפסדו. בסופו של דבר שוחררו בני הערובה בט"ו בשבט תש"מ, 20 בינואר 1981, יום השבעתו של רונלד רייגן לנשיאות, 20 דקות בדיוק לאחר כניסתו לתפקיד. המחיר היה הפשרה של כ-7.9 מיליארד דולר של נכסים איראניים בבנקים בארצות הברית והסכמתה לערוב לכך שלא תתערב מדינית או צבאית בענייניה הפנימיים של איראן – התחייבות שארה"ב מקפידה למלא עד היום. לא היתה דרישה לשיחרור מחבלים איראנים מהכלא תמורת החטופים כי לא היו כאלה, וגם לא הפסקת מלחמה שממילא לא התקיימה.

כשבקיבוצי עמק הירדן דרשו 'רצועת ביטחון' מעבר לירדן

בהיסטוריה של מדינת ישראל, בכל תקופה, ישנו איזור אחר בארץ שנתון בפועל במצב של מלחמה. המציאות הזו נודדת מאיזור לאיזור. בשנים שאחרי קום המדינה סבלו יישובי 'עוטף עזה' מתקיפות מחבלי ה'פידאיון' שהיכו בהם מרצועת עזה, עד מבצע סיני. בשנות החמישים ותחילת שנות השישים, היו אלו יישובי עמק החולה ומזרח הכינרת שסבלו מירי הסורים ששלטו מעליהם על רמת הגולן. בסוף שנות השישים, אחרי מלחמת ששת הימים, היו יישובי עמק הירדן ועמק בית שאן תחת מתקפה של מחבלי הפתח' בהנהגת אש"ף שהפגיזו את היישובים מהרי הגלעד. בשנות השבעים עברה הזירה לגבול לבנון כשיישובי גבול הצפון סבלו מירי רקטות – קטיושות – מהרי לבנון. בסוף שנות השמונים התפרעו ערביי יהודה ושומרון באינתיפאדה, וכך גם גבול לבנון בשנות התשעים. האינתיפאדה השניה שוב סערה ביו"ש ועזה (וכל מדינת ישראל) בתחילת המאה ה-21, והפכה את 'עוטף עזה' לאיזור מוכה רקטות.

ברוב הפעמים הפתרון לבעיה הביטחונית היתה השתלטות של צה"ל על מרחבי הירי, תוך יצירת 'רצועת ביטחון' באיזורים מסויימים, כמו בדרום לבנון, או שיחרור רמת הגולן במלחמת ששת הימים. פעילות זו מנעה את הצורך בפינוי יישובים ועקירת מתיישביהם, כמו שקרה מאז שמחת תורה השנה. אבל גם ללא 'רצועת ביטחון' – בשום יישוב, בשום איזור, לא עזבו המתיישבים בהמוניהם את יישוביהם גם בעיתות מצוקה ביטחונית קשה. העובדה שהם עדיין מחוץ ליישוביהם, בעיקר יישובי הדרום, היא ביזיון מלא של הממשלה.

אני רוצה לחזור 55 שנה אחורה – לשנים שאחרי מלחמת ששת הימים בעמק הירדן. בספרו 'הגבול שלא הותש' על מלחמת ההתשה בחזית הירדנית, מספר דוד גורן ז"ל, עיתונאי חבר קיבוץ רשפים של השומר הצעיר, על דרישות  חברי הקיבוצים, רובם של מפלגת העבודה, מהנהגת מפלגתם שהיתה אז בשלטון. הוא מספר על ביקורו של ראש הממשלה לוי אשכול בקיבוץ אשדות יעקב בחודש מרס 1968, אחרי יום קשה של הפגזה, כשהיישוב היה שרוי עדיין בעלטה כבדה (עמ' 45): "בדבריו של אורי פלג (מזכיר היישוב) היה יותר מסימן שאלה, יחד עם  חברים אחרים בקיבוצו ובקיבוצים אחרים של האיזור. נתבקשה מדבריו תביעה למעשים אשר צה"ל נמנע עד כה מעשייתם: כיבוש שטחים בתחום ירדן, במטרה ליצור חגורת בטחון. בהיזרק הדברים לחללו האפל של חדר התרבות, הושלך הס בין המשתתפים. אחדים מאנשי צה"ל הביעו באוזני שכניהם פליאה על הדברים, שהיה בהם לכאורה ניגוד לשאיפות השלום שאפיינו תמיד את המתיישבים. ראש הממשלה לא נראה מופתע והיה שקוע במחשבה מאומצת. עד לרגע זה נמנע מליטול רשות דיבור. עתה דיבר. קולו הסגירו, וברי היה שהדבר לא עולה לו בנקל. דבריו לא הותירו מקום לספק: מלחמת ששת הימים הסתיימה. בסיומה נקבעו גבולות שהם בסיס למשא ומתן לשלום עם ארצות ערב, גבול הירדן הוא בבחינת עובדה אשר מדינת ישראל לא תשנה. אבל, הממשלה וצה"ל יעשו הכל למנוע חדירות מחבלים ולהגן על חייהם ורכושם של אנשי ההתיישבות בגבול זה...".

גורן מביא סיפור נוסף על חברי קיבוץ טירת צבי (עמ' 125) שגם הוא היה בחזית: "[חברי הקיבוץ] לא יכלו לוותר על קיום התפילה בבית הכנסת הנאה שלהם, לדחות ימי חג ומועד. אבל גם לבית הכנסת הלכו אנשי יחידת הכוננות חמושים, וכמובן נשאו עימם נשק גם הדייגים והפלחים היוצאים לחרוש, לזרוע או לאסוף את היבול בשדות הפלחה, הכותנה וסלק הסוכר, הסמוכים לנהר.

"נחישות החלטתם ותעוזתם של חברי טירת צבי עוררו לא רק את התפעלותם של המתנדבים. בזיכרונו של תת אלוף (מיל.) עמנואל שקד (מנו), מפקד הגיזרה בימים קריטיים, שמורה דמותו של יוסף נויבאואר, איש הפלחה של הקיבוץ: 'לא פעם ביקשתי את יוסף להיזהר ולא להסתובב בכל דרך וכל שדה, פן יקרה אסון. אך היתה באיש הגבוה הזה, בעל דמות יוצאת דופן ועינים חודרות, אמונה ועוז שבזו לסכנות. הוא המשיך לנהוג כדרכו ולא ראיתי לנכון לכפות עליו מרות'".