כמעט בחשאי עברה השבוע אחת המהפיכות המשמעותיות ביהודה ושומרון, שיזם והוביל שר האוצר והשר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ'. שעה שהעיניים והאזניים היו כרויות ונעוצות בבית הלבן בהמתנה מורטת עצבים להחלטתו האם יתקוף את איראן או לא, ותשומת הלב נתונה לפגישה בין נתניהו וטראמפ שלשום (שאתה הקורא בוודאי כבר יודע מה היו תוצאותיה), אישר הקבינט המדיני-ביטחוני שורה של החלטות דרמטיות המשנות מן היסוד את המציאות המשפטית והאזרחית ביהודה ושומרון - מהלך שמחזק משמעותית את האחיזה הישראלית ביו"ש. מדובר בין היתר בהסרת החיסיון ופרסום מרשמי המקרקעין ביו"ש, צעד שיגביר את השקיפות ויקל על גאולת קרקעות; בביטול החוק הירדני האוסר על מכירת מקרקעין ליהודים (למה בכלל החוק הירדני חל ביו"ש כמעט ששה עשורים אחרי שובן לידיים ישראליות?) מה שיאפשר ליהודים לרכוש קרקע ביו"ש בדיוק כפי שהם רוכשים בתל אביב או בירושלים.
ההחלטות נוגעות גם נקודתית לשני אתרים: בחברון הוחלט על העברת סמכויות רישוי הבנייה ביישוב היהודי, במערת המכפלה ובמקומות הקדושים הנוספים בעיר, מידי עיריית חברון הערבית, ישירות למוסדות התכנון של המינהל האזרחי. במקביל, הוחלט על הענקת סמכויות מוניציפאליות מלאות למינהלת חברון, שתוכל מעתה לטפל באופן ישיר בצרכי המתיישבים ובמניעת מפגעים, ללא תלות במנגנונים הפלשתיניים שעד היום דרשו פרוצדורה מורכבת ומתסכלת.
גם מתחם קבר רחל זוכה לשדרוג אזרחי במסגרת ההחלטה: בשל מיקומו בתוך השטח המוניציפאלי של בית לחם, המתחם סבל מחוסר שירותים בסיסיים. כעת אישר הקבינט הקמת מינהלת מוניציפאלית ייעודית למתחם קבר רחל, שתהיה אחראית על ניקיון, פינוי אשפה, גינון ותחזוקה שוטפת.
במקביל, המדינה מעלה הילוך במלחמה על שטחי המורשת והסביבה, שנוגעים לכל אזרחי ישראל: הוחלט להרחיב את פעולות הפיקוח והאכיפה גם לשטחי A ו-B בכל הנוגע לעבירות מים, פגיעה באתרי ארכיאולוגיה ומפגעים סביבתיים המזהמים את האיזור כולו.
אלו החלטות מהפכניות, כי הן מוחקות סופית את ה'חזון' ששרר כאן בדיוק לפני 20 שנה, בחורף תשס"ו, ראשית 2006, שבאותה שנה נדמה היה שהוא בלתי הפיך באופן מוחלט.
מתיישבים נערכו לקבל פיצויים
בדיוק לפני 20 שנה, היתה מדינת ישראל שרויה במערכת בחירות לכנסת ה-17. המועמד המוביל לראשות הממשלה היה יו"ר מפלגת קדימה אהוד אולמרט, שקיבל את התפקיד אחרי שקודמו אריאל שרון נפגע מאירוע מוחי ושוב לא שב לאיתנו.
לאולמרט היתה תוכנית מדינית מרחיקת לכת: 'תוכנית ההתכנסות', המשכה של תוכנית ההתנתקות. לפי התכנית הייתה אמורה ישראל לפנות חד–צדדית כ-60 יישובים ביו"ש – כל היישובים שמעבר לגדר ההפרדה, תוך השארת רק 7% בערך משטחי יהודה ושומרון.
תכנית ההתכנסות עמדה בלב מצע הבחירות של מפלגת קדימה בראשותו של אולמרט.
איש לא חלק על ההנחה, שעם בחירתו הצפויה של אולמרט – גם זה כבר היה צפוי מראש – תוכנית ההתכנסות תצא לפועל. תוצאות הבחירות חיזקו את התחושה הזו. בבחירות שנערכו בכ"ח באדר תשס"ו, 28 במרץ 2006, קדימה קיבלה 29 מושבים בכנסת, העבודה-מימד היתה המפלגה השניה בגודלה - 19 מושבים, ומפלגת הליכוד, חצי שנה לפני כן עדיין מפלגת השלטון, היתה כעת השלישית בגדולה - 12 מושבים, בדיוק כמו ש"ס. 'ישראל ביתנו' של ליברמן קיבלה רק מושב אחד פחות משתיהן - 11 מושבים. האיחוד הלאומי-המפד"ל שהתמודדו ברשימה אחת קיבלו 9 מושבים, רק שלושה מהן של המפד"ל ההיסטורית. הפתעת אותן בחירות היתה מפלגת גיל של הגמלאים, בראשות רפי איתן ז"ל, שקיבלה 7 מושבים. גוש הימין, אשר שלוש שנים קודם לכן היווה רוב מוחץ בכנסת, היה כעת מרוסק. גוש המרכז-שמאל, אשר תמך בנסיגה מעזה ותמך כעת בהמשך הנסיגות ביו"ש, התחזק משמעותית. גבול רצועת עזה היה שקט, ותוכנית ההתנתקות נתפסה אז כשיא התבונה המדינית, מרחיקת ראות ומלאת היגיון.
ב-14 ביוני 2006 נפגש אולמרט עם נשיא צרפת ז'אק שיראק בארמון האליזה, והכריז כי "תוכנית ההתכנסות היא בלתי נמנעת. השאלה היחידה שנותרה היא האם היא תתקיים במסגרת משא ומתן אם לאו. אני נחוש להמשיך בדרכי להיפרד אולטימטיבית מהפלשתינים ולהגיע לגבולות בטוחים אשר יוכרו על ידי הקהילה הבינלאומית".
האווירה ברוב יישובי יו"ש באותה עת, היתה בשפל. תושבים רבים 'חרשו באפם את האדמה'. ניצחונה הסוחף של קדימה, פחות משנה אחרי עקירת גוש-קטיף, סימן רעות ליישובים רבים ביהודה ושומרון. ביישובים ביו"ש מהגדולים והאיתנים, והאידיאולוגים ביותר, מתיישבים רבים החליטו לא להמתין לפורענות, ופנו בחשאי לעורכי דין כדי להתחיל ולהיערך לקרב על הפיצויים אחרי העקירה הבאה במסגרת תוכנית 'ההתכנסות'.
את ליל הסדר תשס"ו, לפני 20 שנה, עשיתי עם משפחתי בבית ההארחה בראש הנקרה, על גבול לבנון. האווירה היתה פסטורלית. גבול לבנון היה שקט באופן יחסי, כמעט 6 שנים אחרי נסיגת צה"ל. אבל התחושה בציבור היתה כבדה, עצובה. זה היה פחות משנה אחרי עקירת גוש קטיף, ומיד אחרי נצחונו של אולמרט. שוחחתי שם, מול הרי לבנון השלווים, עם בחור צעיר, תושב אחד היישובים הוותיקים והאידיאולוגים בשומרון, שהיה איתנו באותו ליל-סדר, ואמרתי לו שאני יודע על מתיישבים רבים שמתחילים להיערך לרגע בו יקבלו פיצויים ויעזבו את ביתם. האיש הצביע על אמא שלו, פעילה ידועה ודמות מוכרת באיזורה, ואמר לי בשקט: "היא אחד מהם..."
זה לא היה חשש תלוש מהמציאות. שלושה שבועות אח"כ, בו' באייר תשס"ו, 4 במאי 2006, הציג אולמרט את ממשלתו החדשה בפני הכנסת. בקווי היסוד של הממשלה נקבע במפורש יעד של החרבת יישובים: "שטחי ישראל, שגבולם ייקבע על ידי הממשלה, יחייבו צימצום שטחי ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון". אולמרט חזר בקווי היסוד על עיקרי התוכנית המדינית שהציג לפני הבחירות, רק מבלי לנקוב בשם 'התכנסות'. במידה והפלשתינים לא ייענו למו"מ, כך אמר, ישראל תפעל "גם בהיעדר מו"מ והסכם אתם". במלים אחרות: אולמרט הסכים כי ישראל תפעל חד-צדדית לסגת ולהחריב יישובים יהודיים, לעקור את תושביהם מבתיהם. והוא היה ראש ממשלה נבחר, עם רוב קואליציוני מוחץ.
מלחמת לבנון השניה הביאה לגניזת התוכנית
זו היתה התוכנית של אולמרט, אבל לקב"ה, הסתבר, היו תוכניות אחרות לגמרי. ב-25 ביוני 2006, נחטף לעזה החייל גלעד שליט. פתאום הנסיגה החד-צדדית מהרצועה כבר לא נראתה כל כך הגיונית. שבועיים אחרי החטיפה, ב-10 ביולי 2006, בנאום בפני כתבים זרים במסגרת הפגישה השנתית במלון מצודת-דוד בירושלים שמארגנת לשכת העיתונות הממשלתית, עוד התעקש אולמרט: "אני נחוש להמשיך בדרך של רעיון ההתכנסות כרעיון הכי חזק שיניע מהלכים במזרח התיכון. לא שיניתי את דעתי בעקבות אירועי הימים האחרונים באשר לנחיצות התוכנית".
יומיים אחר כך, בט"ז בתמוז תשס"ו, 12 ביולי 2006, חטפו מחבלי חיזבאללה שני חיילי צה"ל שהיו בסיור לאורך גבול לבנון – אלדד רגב ואהוד גולדווסר ה' יקום דמם. שמונה חיילים נוספים נהרגו. זה היה האירוע שהביא לפריצתה של מלחמת לבנון השנייה. הפסטורליה של גבול הצפון התחלפה בדם ואש ותמרות עשן. סימן שאלה ענק ריחף באופן לא מתוכנן גם על היגיון הנסיגה החד-צדדית מלבנון, 6 שנים לפני-כן.
אלא שסכנת הנסיגה ביו"ש עדיין לא חלפה. במפגש עם כתבים זרים ימים ספורים אחרי פרוץ המלחמה, עוד הכריז אולמרט: "אני נחוש לבצע את תוכנית ההתכנסות". משוכנע שמלחמת לבנון עומדת להסתיים בניצחון ישראלי מהדהד, הסביר אולמרט באותה פגישה: "אני נחוש לחלוטין להמשיך, כדי להיפרד בסופו של דבר מהפלשתינים ולבסס גבולות בטוחים, שיוכרו על ידי הקהילה הבינלאומית".
אלא שתוצאות מלחמת לבנון השניה לימדו את הציבור הישראלי, עד כמה נסיגה ישראלית היא חסרת כל תבונה – בוודאי כשהיא נעשית ללא כל הסכם. ב-4 בספטמבר 2006 הגיע אולמרט, לראשונה מאז סיום המלחמה בצפון, לדיון בוועדת החוץ והביטחון, והשמיע שם הכרזה מפתיעה: "מה שחשבתי שהיה נכון לגבי הפלשתינים לפני מספר חודשים אינו נכון כעת. סדרי העדיפויות, גם בטיפול בבעיה הפלשתינית, שונים היום מאלה שהיו בעבר. ברגע זה, נושא ההתכנסות לא עומד בסדר העדיפויות, כפי שעמד לפני חודשיים".
המשמעות היתה ברורה: מלחמת לבנון השניה הביאה לגניזת 'תוכנית ההתכנסות'. ראש הסגל של ראש הממשלה, עו"ד יורם טורבוביץ', ויועצו המדיני של אולמרט, שלום תורג'מן, יצאו לוושינגטון לעדכן את המימשל האמריקני, כי תוכנית ההתכנסות אינה עומדת בשלב זה על הפרק, וכי אולמרט מעוניין לבחון דרכים אחרות להתקדמות מול הפלשתינים.
שנה אח"כ גם המו"מ של אולמרט עם אבו מאזן באנאפוליס קרס – אולמרט מחכה עד היום לתשובת אבו-מאזן על הצעת הנסיגה העמוקה והנדיבה שהציע לו – ורעיונות הנסיגות ביו"ש הפכו למדע בדיוני. עורכי הדין, למרבה השמחה, נותרו מובטלים.
תארו לעצמכם שבחודש אדר תשס"ו, פברואר 2006, כאשר ביהודה ושומרון בחנו משפחות בחשאי עם עורכי דין את נושא קבלת הפיצויים, מישהו היה אומר שבעוד 20 שנה תאפשר הממשלה לא לקבל פיצויים על הריסת יישובים אלא לקנות אדמות לצורך בנייית יישובים? איך היינו מתייחסים ל'נביא' כזה?
בני נוער בביקור ברחבת הכותל השבוע. צילם: חגי הוברמן
וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת (זכריה ח', ה')
במהלך ביקור השבוע בעיר העתיקה בירושלים, הבחנתי בתופעה שהרנינה את ליבי, הגם שאין לי מושג אם זו אכן 'תופעה' או שהיה זה משהו מקרי. אולי אני טועה, אבל אני מתקשה לזכור מראות כאלו מהעבר. ברובע היהודי, וברחבת הכותל, טיילו קבוצות רבות של בני נוער – חילוני. לא היה קשה לטעות בהם, כפי שאפשר לראות בתמונה. המלבושים של הבנות והראשים הגלויים של הבנים הסגירו את מגזרם. והבנים שכן חבשו כיפות – כיסו ראשים בכיפות 'ילד טוב ירושלים' הקלאסיות. אבל הם טיילו בעיר העתיקה של ירושלים באופן הכי טבעי, כאילו היו בעיר העתיקה של יפו. ברחבת הכותל שמעתי את המדריך – או אולי היה זה מורה, לא טרחתי לברר – אומר להם שיש להם עכשיו חצי שעה להסתובב באופן חופשי, ו"אפשר לגשת לכותל להתפלל". וזה לא היה תאריך 'ירושלמי' מובהק כמו כ"ח באייר. סתם יום של חול בשלהי חודש שבט.
אין לי מושג אם זו מגמה מבורכת של משרד החינוך, או יוזמות פרטיות של בתי הספר, גם את זה לא טרחתי לברר, אבל היו שם כמה וכמה קבוצות כאלו. בני הנוער שאני ראיתי, לפחות הם, לא יגיעו לכותל המערבי או לירושלים העתיקה בפעם הראשונה בחייהם – רק בשירותם הצבאי.