נס כן קרה לנו

תפילת 'על הניסים' שאנו אומרים בשבוע האחרון, לאורך כל ימי חג החנוכה, נועדה ללמד אותנו שכל התרחשות עולמית מוכתבת, בסופו של דבר, בהחלטות בידי שמים. האדם פועל, האדם עושה, האדם יוזם – אבל ללא סיעתא דשמיא הצלחתו מוטלת בספק רב. השאלה עד כמה ההצלחה, או הכישלון, נובעים מפעילות האדם וכמה בידי שמים, נתונה במחלוקת כך נדמה, מאז מגדל בבל ועד ימינו.

זה גם היה הוויכוח מאז ראשית הציונות, האם אכן מה שקרה הוא 'נס' כלשון התפילה 'על הניסים', או שבאמת 'נס לא קרה לנו, פח שמן לא מצאנו...', כדברי המשורר אהרון זאב ז"ל, בשירו 'אנו נושאים לפידים' שנעימתו מלווה את את טקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות בהר הרצל. זאב היה לימים קצין חינוך ראשי בצה"ל, ובתפקידו זה הסתכסך באופן טבעי לא מעט עם הרב הצבאי הראשי הרב שלמה גורן זצ"ל.

אני משוכנע שבניגוד לשירו של אהרון זאב, נס כן קרה לנו – ואפילו שניים. 'נס חנוכה' הראשון הקשור לחנוכת בית המקדש לא היה נס פח השמן, אלא התפתחות 'טבעית' לכאורה. זה היה במהלך הקרב הרביעי של קרבות המקבים, קרב בית-צור שמדרום לגוש-עציון של ימינו. (את שם המקום משמר כיום היישוב כרמי צור). יהודה המקבי גרם לתבוסה במחנה של ליסיאס, שחייליו נמלטו דרומה לחברון. תוך כדי קרב, הגיעה אל ליסיאס ידיעה שאנטיוכוס נהרג, וביוון פרצה מלחמת ירושה. ליסיאס נאלץ לעזוב את יהודה כדי לשוב לאנטיוכיה, וליטול חלק במאבק הירושה. את המצב הזה ניצל יהודה המקבי. הוא מיהר להגיע בראש לוחמיו לירושלים, עלה בראשם אל בית-המקדש, הכריז "הר הבית בידינו", וטיהר את ההיכל, אלפיים שנה לפני שמישהו חשב על מסגד אל-אקצא. ולפי המסופר במשנה לא מצאו אלא כד שמן זית טהור אחד בלבד. זה היה בכ"ה בכסלו שנת 167 לפני הספירה.

אבל המלחמה עם הסלווקים לא תמה. הקרב החמישי עם היוונים-סורים התנהל עם כוחותיו של ליסיאס - קרב בית-זכריה, אף הוא בגוש-עציון. הקרב הזה זכור בגלל מותו של אלעזר, אחיו של יהודה המקבי, כשנרמס תחת פיל מלחמה - הנשק הכבד של אותם ימים - שעה שנכנס אל מתחת לפיל ודקר אותו בחרבו. בית-זכריה מצויה בלב גוש-עציון של היום, בין אלון-שבות לראש-צורים, ועל שמו של אלעזר נקרא היישוב הקהילתי אלעזר בגוש-עציון.

כאן התחולל עוד 'נס חנוכה' משמעותי. אחרי שליסיאס היכה את צבאו של יהודה בבית-זכריה, הוא שב והשתלט על ירושלים, ועמד לרדוף אחר צבאו של יהודה צפונה, לשומרון, לאיזור גופנה. אולם אז הגיעו אליו ידיעות על מרד בחלק המזרחי של הממלכה. בניגוד למצופה ולמתוכנן שוב נאלץ ליסיאס לעזוב את האיזור כדי לשמור על מעמדו, לא לפני שהציע ליהודה המקבי חופש דת. יהודה המקבי שכמובן לא תכנן את ההתפתחות הזו, ניצל את המצב כדי להשתלט מחדש על יהודה.

צבא סדיר או צבא מילואים?

מדינת החשמונאים, שהיתה התוצאה הסופית של המרד, היא המקבילה ההיסטורית של מציאות ימינו – מדינת יהודית עצמאית. שתי מדינות יהודיות שקמו בניסי ניסים. יום העצמאות של מדינת ישראל הוא המקבילה של חג החנוכה, שני החגים הארץ-ישראלים היחידים בלוח השנה העברי, המציינים ניצחון במאבק להקמתה של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. אלו שני החגים היהודיים היחידים שכל האירועים שנקשרו בהם, מראשיתם ועד סופם, התרחשו בארץ-ישראל.

לדברי ההיסטוריון ד"ר חגי בן-ארצי, המקבילה החשמונאית של בן-גוריון איננו יהודה המקבי, אלא דווקא אחיו הצעיר יורשו – יונתן. הוא הגיבור האמיתי של מרד החשמונאים.

יונתן, בניגוד ליהודה המקבי, הבין היטב את החשיבות של צבא גדול וחזק, ולא צבא פרטיזני. זה בדיוק היה הוויכוח בין בן-גוריון ומפקדי 'ההגנה' ערב מלחמת העצמאות. עוד מקבילה בין מדינת ישראל ומדינת החשמונאים

בן-ארצי טוען שנפילתו של יהודה בקרב אלעשה, איזור בית-אל של ימינו, נבעה בין היתר מכך שהצבא בראשו עמד היה צבא מילואים. בשנת 161 לפנה"ס כרת יהודה המקבי ברית הגנה הדדית עם רומא, שבעקבותיה שלח את רוב חייליו הביתה, לשקם את בתיהם לאחר כשבע שנות מאבק. מתוך 3,000 אנשי צבא שעמדו לרשות יהודה, הצבא הסדיר מנה 800 לוחמים בסך הכל. הם אלו שלא ברחו מהמערכה מול יותר משני ריבוא חייליו של בכחידס, ויהודה ניגף בקרב. לעומת זאת, יורשו, אחיו יונתן, למד מכישלון יהודה, ובמשך כשבע שנים בנה צבא קבע חזק שהגיע לכ-40 אלף חיילים מאומנים. בזכות הצבא הזה הוא יכול היה להסתער על ירושלים בחג הסוכות בשנת 152 לפנה"ס, לשחרר אותה ולטהר את המקדש, טיהור שהפעם החזיק מעמד עד לחורבן בשנת 70. גם המטרה הדתית של המרד - ביטול גזירות הדת – הושגה בידי יונתן ולא יהודה. יונתן, בניגוד ליהודה, הבין היטב את החשיבות של צבא גדול וחזק, ולא צבא פרטיזני. (אל הקרב האחרון שאליו יצא יונתן בבית שאן, מול טריפון, קיבץ יונתן צבא של 40 אלף חיילים, וטריפון נבהל, עצר את המלחמה – והרג את יונתן ברמאות בדברי מתיקות).

זה בדיוק היה הוויכוח בין בן-גוריון ומפקדי 'ההגנה' ערב מלחמת העצמאות. מיכאל בר-זוהר כותב בספרו 'בן גוריון – האיש מאחורי האגדה' (עמ' 256), כי בכינוס סגור בקיץ 1947, בהשתתפות ראשי 'ההגנה', העלה בן גוריון את שאלת הנשק הכבד. ראשי 'ההגנה' דיברו על נשק, שמתאים למחלקות, לכיתות. איש לא הזכיר נשק מסייע. בן גוריון הקשיב ושמע, ופתאום שאל: ותותחים? ואווירונים?

"תחילה השתררה דממה בחדר", מספר בר-זוהר. "אנשים הביטו אחד בשני, אחדים ממש התאפקו שלא לצחוק. 'הוא משוגע', התלחשו כמה מן המסובים. 'על מה הוא מדבר? אנו עוסקים בסטנים ורובים. והוא הוזה על תותחים ואווירונים'... בן גוריון זירז את צעדיו להגשמת שתי מטרותיו: הקמת צבא סדיר והשגת נשק כבד..."

כמו יונתן הוופסי, אחיו של יהודה המקבי, גם בן-גוריון הבין שנוצרה מציאות חדשה, שמחייבת הקמת צבא חזק ומודרני. בזכות רוחק הראיה שלו עמדה מדינת ישראל מול צבאות ערב שפלשו אליה עם הקמתה – ויכלה להם. בדיוק כמו יונתן, שרוחק הראיה שלו הביא להקמתה של מדינת החשמונאים.

הנרות הן נורות אזהרה

אבל מדינת החשמונאים, חשוב להזכיר זאת שוב ושוב, קרסה בסופו של דבר לא בגלל בעיות ביטחוניות, ולא בגלל בעיות כלכליות, אלא רק בגלל הסתאבות ושחיתות שלטונית.

וזה בדיוק מה שמדאיג. אם יש לנו, לכולנו, יעד משותף, זה לעשות הכל, כל שביכולתנו, שסופה של מדינת ישראל לא יהיה כשל מדינת החשמונאים.

בכל שנה כשאני מדליק את נרות חנוכה, אני חש שהנרות הללו אינן רק זכר לנס של ימי המקבים, אלא גם נורות אזהרה, מה היה סופה של אותה מדינה. מדינת החשמונאים התפרקה לא בגלל אוייב מבחוץ, אלא בגלל הסתאבות ושחיתות. שוחד, רדיפת בצע, מנהיגים מושחתים ועבריינים, סיכסוכים בצמרת הפוליטית, שנאת אחים ורציחות פוליטיות – כל אלו איפיינו את שלהי מדינת החשמונאים שהביאו לקריסתה. והכי גרוע – מלחמת אחים של ממש, בין שני האחים אריסטובלוס ויוחנן הורקנוס (אפילו שמות עבריים לא היו להם...), שהביאו בהזמנתם את הרומאים לפסוק בסכסוך ביניהם, והללו בהנהגת פומפיוס נכנסו בחדווה לארץ ישראל ופירקו את המדינה היהודית.

מי שמרגיש כאילו לא מדובר בסקירה היסטורית גרידא, עושה זאת על אחריותו האישית – או שיגלה אחריות אישית לשינוי המצב, ויפעל שההיסטוריה לא תחזור על עצמה.

שר המשפטים נגד היועמ"ש - ולהיפך

הכותרת מעיתון 'מעריב' המצורפת כאן, התפרסמה החודש לפני 60 שנה, ה' בכסלו תשכ"ג, 2 בדצמבר 1962. גדעון האוזנר היה היועץ המשפטי לממשלה, דב יוסף היה שר המשפטים. ראש הממשלה היה בן גוריון. מאבקי כוח בין היועץ המשפטי לממשלה לשר המשפטים, ובכלל לשרי הממשלה, מסתבר, אינם המצאה של ממשלת נתניהו הבאה.

בין האוזנר לדב יוסף היו מחלוקות מהותיות בשאלת סמכויות היועמ"ש. האוזנר גרס כי הוא נהנה מעצמאות בהחלטותיו בתחום הפלילי ואינו כפוף להנחיות שר המשפטים, ועמדת היועץ המשפטי לממשלה היא זו המדריכה את הממשלה בענייני החוק. דב יוסף סבר שהיועץ המשפטי לממשלה כפוף להנחיות שר המשפטים, הנושא באחריות מיניסטריאלית על החלטותיו. יוסף גם סבר – וזו הנקודה העיקרית - שלמרות שיש לפנות ליועץ המשפטי לממשלה בשאלות משפטיות, מבחינה מעשית הממשלה אינה חייבת לפעול לפי דעתו של היועמ"ש. דב יוסף הבהיר להאוזנר באחת מפגישותיהם, כי "באתי לכאן להיות שר משפטים האחראי על משרד המשפטים. מה שאתה מתאר לי, אם זה היה עד עכשיו, זה לא יהיה הלאה. יש רק שר משפטים אחד והוא עבדך הנאמן, ואתה היועץ המשפטי לממשלה ותו לא".

ראש הממשלה דוד בן-גוריון החליט למנות ועדת משפטנים מיוחדת שתחווה את דעתה בשאלות המשפטיות שבמחלוקת. הוועדה, ועדת אגרנט הראשונה (בניגוד לזו של מלחמת יום הכיפורים) צידדה אמנם בעמדתו של האוזנר, אבל השר יוסף התעקש שסמכותו, כשר המשפטים, לקבוע את המדיניות.

המחלוקת בין היועמ"ש לשר הביאה להתפטרות הראשון - ולמרות הסערה הפוליטית אף אחד לא חשב שהמחלוקת או ההתפטרות הם 'קץ הדמוקרטיה'. הדמוקרטיה הישראלית שרדה מאז עוד 60 שנה. היא תשרוד גם היום במצב דומה, אם זה יקרה, עוד לפחות 60 שנה - והרבה מעבר לכך.

נציין רק שגדעון האוזנר, אחרי התפטרותו, עשה את המהלך הכי נכון: הוא הבין שאם הוא רוצה להביע עמדות פוליטיות - המקום הנכון הוא הכנסת. הוא התמודד לכנסת ברשימת הליברלים העצמאים, נבחר כח"כ שנתיים אחרי התפטרותו, ובממשלת רבין הראשונה אף כיהן כשר.