ממשלת מעבר ממנה רמטכ"ל

הודעתה של היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, בנוגע להחלטת שר הביטחון על מינוי הרמטכ"ל הבא, כי "בתקופת בחירות יש להימנע ממינויים בכירים שאינם במסגרת הליך תחרותי, אלא אם קיים צורך חיוני באיוש מיידי של המשרה באופן קבוע, ולא ניתן למצוא לכך פתרון סביר והולם אחר בנסיבות העניין", מעידה שהיועמ"שית הנוכחית מצטרפת לחבורת המשפטנים בעבר ובהווה, שרוממות הדמוקרטיה בפיהם ורמיסת הדמוקרטיה ברגליהם.

כך גם פנייתם של ראשי מפלגות האופוזיציה מ'בלוק נתניהו' ליועצת המשפטית לממשלה, בדרישה לעצור כל מינוי של הממשלה הנוכחית, כולל של הרמטכ"ל, היות ומדובר בתקופת בחירות. פניה כזו מסכנת את אחת ההסכמות הלאומיות הבודדות שעוד נותרו לנו – השארתו של צה"ל מחוץ למאבק הפוליטי.

מישהו באמת יודע מהן הדעות הפוליטיות של הרצל הלוי או אייל זמיר? יש לכם איזושהי דוגמה מן העבר למשהו שאמרו או עשו שיכול להסגיר את הדעות הפוליטיות של שני המועמדים המובילים? אין כאן שום בעיה פוליטית. החשש האמיתי הוא ממצב שבו תקופת ממשלת המעבר מתארכת בגלל משבר פוליטי וצה"ל נשאר בלי רמטכ"ל אלא עם אלוף ממלא מקום.

זה לא דומה כהוא זה לדרישה מנתניהו לפני 3 שנים, שלא למנות מפכ"ל במצב של ממשלת מעבר. החשש בתקופת נתניהו היתה שכתב האישום שלו ישפיע על החלטתו לגבי זהות המפכ"ל. חשש מופרך או לא - אי אפשר להתעלם ממנו. איזו בעיה יש במינוי רמטכ"ל?

השאלה הזו, האם לממשלת מעבר מותר למנות רמטכ"ל, עמדה על הפרק לא רק השבוע אלא גם לפני 48 שנים. אז, משום מה, לא היה שום ערעור על סמכות הממשלה, גם כשמדובר בממשלת מעבר.

זו היתה ממשלתה האחרונה של גולדה מאיר. בי' בניסן תשל"ד, 2 באפריל 1974, פירסמה 'ועדת אגרנט' את דו"ח הביניים שלה, שהביא להתפטרות מיידית של רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, דוד אלעזר, דדו. עשרה ימים אח"כ, בי"ח בניסן תשל"ד, 10 באפריל 1974, התפטרה גולדה מאיר מתפקידה כראש ממשלה (למרות שהוועדה לא דרשה זאת ממנה). הממשלה הפכה לממשלת מעבר לכל דבר, שלאחריה קמה ממשלה חדשה בראשות יצחק רבין.

אבל עוד קודם לכן, בכ"ב בניסן תשל"ד, 14 באפריל 1974 – מוטה גור נבחר לרמטכ"ל העשירי של צה"ל, בידי אותה ממשלת מעבר. הוא לא היה המועמד הטבעי. מולו התמודד סגן הרמטכ"ל יצחק חופי, שכיהן כממלא מקום הרמטכ"ל מאז התפטרות דדו. למרות זאת, אף אחד לא ניסה לערער על הבחירה בטענה ש'מדובר בממשלת מעבר שאין לה סמכות לבחור'. (יותר מכך: אותה ממשלת מעבר אפילו קידמה והגיעה להסכם מדיני שכלל נסיגה משטחים – הסכם הפרדת הכוחות עם סוריה, שהביא לסיום מוחלט של מלחמת ההתשה שאחרי מלחמת יום הכיפורים).

מינוי רמטכ"ל איננו 'מחטף', בוודאי כשמדובר בהליך בחירה ידוע ומסודר, והבחירה נועדה להחליף רמטכ"ל במועדו. בחירת הרמטכ"ל חייבת להישאר מחוץ לכל ויכוח פוליטי. דווקא ראשי 'המחנה הלאומי' גורמים, ערב בחירות, לפגיעה קשה באחד הסמלים האחרונים שעוד נשארו מחוץ לוויכוח הפוליטי – צה"ל והרמטכ"ל.

הנזק של העדר משילות

כתבת ישראל היום, לילך שובל, פירסמה השבוע ידיעה מעניינת בעיתונה, על מסוקי העתיד של חיל האוויר. שובל מספרת, בין היתר, כי "כשברקע החשש הכבד מכך שישראל תישאר ללא מסוקי יסעור במשך יותר משנה, בישראל מנסים להקדים ככל הניתן את הגעת מסוקי ה'סופר יסעור' ארצה. נכון לעת הזו, בחברה המייצרת את המסוק, 'לוקהיד מרטין', מעריכים כי שני המסוקים הראשונים לא יגיעו ארצה לפני שנת 2026, בעוד שמסוקי היסעור הקיימים צפויים לצאת משירות בשנת 2025. בחיל האוויר הישראלי מעריכים כי כבר בעוד כשלוש שנים יכולה ישראל להישאר ללא מסוקי יסעור, וזאת נוכח העיכוב המיותר בחתימה על עסקת המסוקים".

אני לא יודע כמה מהקוראים מבינים באמת מה המשמעות שחיל האוויר הישראלי נשאר ללא מסוקי יסעור, ולו לתקופה קצרה, ומה התרומה הגדולה של המסוקים הללו לפעילות השוטפת של צה"ל.

למה הגענו למצב שבו חיל האוויר ייקלע לתקופה ללא מסוקי יסעור? השורות הבאות של לילך שובל חושפות את הסיבה: "נזכיר כי חרף ההתרעות החוזרות ונשנות של חיל האוויר הישראלי, חוסר המשילות במדינת ישראל בשנים האחרונות הביא לעיכוב ההחלטה על רכש המסוקים. ועדת השרים להצטיידות אישרה את תכנית הרכש של חיל האוויר רק בפברואר אשתקד, באיחור של שנתיים ואף יותר, וכמה ימים לאחר מכן הודיע שר הביטחון, בני גנץ, כי בחר ב'סופר יסעור' מדגם CH-53K על פני הצ'ינוק מתוצרת חברת בואינג, שהתחרה מולו על תואר המסוק החדש של חיל האוויר הישראלי".

פעילותה של היועצת המשפטית לממשלה נגד מינוי הרמטכ"ל הבא, בגלל שאנחנו 'בתקופת בחירות', מעידה שהיועמ"שית הנוכחית מצטרפת לחבורת המשפטנים בעבר ובהווה, שרוממות הדמוקרטיה בפיהם ורמיסת הדמוקרטיה ברגליהם

תרגום בגוף הסרט: "חוסר המשילות במדינת ישראל בשנים האחרונות", פירושו טירלול הבחירות הבלתי פוסקות בשלוש השנים האחרונות. הטירלול הזה גרם לנזקים אדירים בתחומי הביטחון והחברה, בגלל היעדר תקציב המדינה. ממשלת בנט, לפחות בנושא הזה, היתה ממשלת הצלה אמיתית – בעצם העובדה שהעבירה תקציב מסודר. כל הביביסטים, בהם חברים טובים שלי, שמנופפים ב'נלך לעוד בחירות ועוד בחירות עד שנתניהו ייבחר', לא מבינים את הנזקים הכבדים שגרם חוסר היציבות השלטונית. גם אם ממשלת בנט קרסה אחרי שנה והמדינה שוב נגררה לבחירות – טוב שזה קרה עכשיו ולא לפני שנה. נס משמים שזה קרה אחרי שאושר תקציב המדינה.

אני ממש לא מאוכזב

ההחלטה על פיזור הכנסת והליכה לבחירות או שלא, בשעת כתיבת שורות אלו לא ברור לאיזה כיוון אנחנו הולכים, תפסה אותי באמצע קריאת ספרה של דפנה ליאל 'עושים פוליטיקה' בהוצאת 'ידיעות ספרים'. לקורא הפשוט, הספר עושה סדר בתולדות הפוליטיקה הישראלית, סדר שיש לו משמעות להבין גם תהליכים שמתרחשים בכנסת הנוכחית, הכנסת ה-24.

נתון אחד שהביאה דפנה ליאל בספרה הקפיץ אותי. ליאל מספרת (עמ' 138) כי לפי מדד שפירסמו ד"ר אמנון כוורי וד"ר עומר יעיר מהמכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן בהרצליה, 46 אחוז מאנשי הימין מעידים שיתאכזבו לו בן משפחה יתחתן עם שמאלני, לעומת 21 אחוז מהשמאלנים, שיתאכזבו לקבל חתן או כלה ימנים. קרוב לשליש מהימנים מעידים כי יתאכזבו לגלות שהקולגה בעבודה או השכן שלהם שמאלני, לעומת כעשרה אחוזים מהשמאלנים שהיו מגיבים כך על הגילוי ההפוך. נוסף כל כך, שליש מהימנים וכחמישית מהשמאלנים יעדיפו לא לקנות בעסק שמנוהל על ידי אדם מהמחנה היריב. "המשמעות היא שהתודעה הפוליטית מנחה לא מעט ישראלים גם ביומיום, כולל בביצוע פעולות כלכליות שיגרתיות", מצטטת ליאל את המחקר מאוניברסיטת רייכמן.

קראתי, וקראתי שוב, ושפשפתי את עיני, ולא הצלחתי להבין על מה מדובר. נעזוב את העובדה שכאשר אני קונה בעסק כלשהו במדינה, הנושא שמעניין אותי הוא רמת השירות, טיב המוצר והיושר של בעל הבית, ולא דעותיו הפוליטיות. במצבי המשפחתי, יש לי ברוך ה' 5 ילדים: ארבעה ימניים ואחד שמאלן, השבח לאל. וכאיש ימין מובהק אין בי שום אכזבה. אחותי, בוגרת בני-עקיבא (סניף חיפה הדר, למי שממש סקרן לדעת) התחתנה עם בן השומר הצעיר, וגרה בקיבוץ רשפים של השומר-הצעיר – ואני ממש לא מאוכזב מכך. להיפך: שיחות השולחן הרבה יותר מעניינות. לא ברור לי מיהם אותם "46 אחוז מאנשי הימין מעידים שיתאכזבו לו בן משפחה יתחתן עם שמאלני" – נתון גבוה מדי לטעמי, מפחיד אפילו.

כשעוסקים במציאות הפוליטית, אני מעדיף כמובן ממשלה בעלת השקפת עולם ימנית-ניצית בתחום המדיני, כזו שתחזק את האחיזה היהודית ברחבי יהודה ושומרון. ממשלת אחדות היא ברירת מחדל, לא תמיד רצויה; רצויה רק כשתפקידה למנוע טירלול של בחירות בלתי פוסקות. אבל זה בתחום הפוליטי. בהיבט החברתי משפחתי, כל החברים שלי, וכל בני המשפחה שלי, הם אנשים קרובים ואהובים – תהיינה דעותיהם הפוליטיות אשר תהיינה. לא זה מה שיכתיב את יחסי האוהב כלפיהם. אני מקווה שאני ממש לא מקורי בחשיבה הזאת בקרב אזרחי ישראל.

מה המיספור?

סתם שאלה סקרנית: האם בחירות 2022 הן בחירות חמישיות בגל הבחירות הקודם, או בחירות ראשונות בגל הבחירות הבא?