שלוש נשים עמדו במוקד החדשות בשבוע האחרון בבריטניה ובעולם כולו: המלכה המנוחה אליזבת השניה שהלכה אחרי 70 שנות מלוכה, המלכה-הרעיה החדשה קאמילה המלכה-רעיה של המלך צ'ארלס השלישי, מלך הממלכה המאוחדת, ומייגן מרגל, אשתו של הנסיך הארי, שלראשונה מזה שנים רבות, מאז עזבה עם בעלה את בית המלוכה הבריטי, נראתה בפומבי בארמון הבריטי.
המשותף לשתי הנשים האחרונות הוא, שהן היו גרושות כשנישאו לבני המלוכה הבריטים. מייגן אפילו לא היתה בריטית, אלא אמריקנית. קמילה כידוע היתה ה'ידועה בציבור' של צ'רלס עוד כשהיתה נשואה לבעלה הקודם. היא נישאה לצ'רלס רק בשנת 2005, אחרי שהמלכה אליזבת הסירה את ה'וטו' על הנישואין.
למה זה מעניין? לא בגלל הרכילות חס ושלום, אלא בגלל הפרדוקס ההיסטורי, שאם לפני 85 שנה בית המלוכה והחברה הבריטית היו פתוחים כהיום לנישואים של בן מלוכה עם אשה גרושה, ובעיקר עם גרושה אמריקנית, אף אחד מהשושלת הנוכחית, מהמלכה אליזבת המנוחה ובנה המלך החדש ומטה, לא היה זוכה לעמוד במרכז החדשות העולמיות – כי אף אחד לא היה מכיר אותם. הם היו סתם עוד משפחה בריטית עם דם כחול, בני דודים שניים או שלישיים של שושלת המלוכה. שום כלי תקשורת, מן הסתם, לא היה מתעניין בהם.
אז איך הכל השתנה? מסתבר שאפילו בבית המלוכה הבריטי, 'דער מענטש טראכט און גוט לאכט' – האדם מתכנן והאלוקים צוחק.
ב-20 בינואר 1936, לאחר מות המלך ג'ורג' החמישי, עלה בנו הבכור אדוארד לכס המלוכה, וזכה לשם 'המלך אדוארד השמיני'. אבל למלך היתה אהובה מזה מספר שנים בשם ווליס סימפסון, אמריקנית מבולטימור, גרושה פעמיים. וכשהמלך ביקש ב-16 בנובמבר 1936 באופן רשמי לשאת אותה לאשה, על אף היותה אמריקנית וגרושה, העמיד אותו ראש הממשלה דאז סטנלי בולדווין בפני שתי אפשרויות: להינשא כמלך ולהסתכן במשבר חוקתי, שכן אז תיאלץ כל הממשלה להתפטר, או לוותר על הכתר ולעשות כרצונו כאדם פרטי.
בדילמה שבין האשה לבין המלוכה, המלך אדוארד השמיני בחר באשה: הוא ויתר על כתרו, כדי שיוכל לשאת לאישה את האישה שאהב, הגרושה האמריקנית.
הפרלמנט הבריטי העביר חוק מיוחד לאישור התפטרותו של המלך, ולשלילת התואר גם מכל מצאצאיו. בחוק נקבע, שמיד עם חתימת ההסכמה המלכותית לחוק, יחדל אדוארד להיות מלך, והכתר יעבור אוטומטית לבא בתור בסדר הירושה - אחיו, הנסיך אלברט, הדוכס מיורק, שבכלל לא היה אמור להיות מלך, ולא האמין שאי פעם יגיע לתפקיד. אלברט הפך למלך ג'ורג' השישי. אדוארד קיבל מאחיו את התואר 'הדוכס מווינדזור'.
ב-6 בפברואר 1952 מת המלך גורג' השישי. בתו אליזבת, שמלכתחילה לא היתה אמורה לזכות בכתר המלוכה – הרי אביה היה 'ברירת מחדל' בתפקיד המלך - הוכתרה למלכה אליזבת השניה. ומאז הכל היסטוריה.
ה' הידיעה ביישוב של הרמטכ"ל
ברכות לאלוף הרצל הלוי, עם ההחלטה על מינויו לרמטכ"ל הכ"ג של צה"ל. הלוי הוא תושב היישוב כפר האורנים במערב חבל בנימין. עוד לפני שהרמטכ"ל החדש ייכנס לתפקידו, הוא יחגוג עם חבריו ליישוב, בחג סוכות הקרוב, חצי יובל שנים להקמת יישובו. באופן סמלי, מתאים למפקד צבא ההגנה לגור ביישוב הזה, שמשלב מורשת של גבורת לחימה בהיסטוריה של העם היהודי.
'כפר האורנים' ממוקם בלב אזור ארכיאולוגי עשיר, המעיד על משפחת החשמונאים שהתגוררה באיזור – איזור מודיעין - לחמה ונקברה בקברות המכבים לא הרחק מהיישוב, ב'חירבת הגרדי' (לא האתר הקרוי בטעות 'קברות המכבים').
הגבעה בה שוכן היישוב הייתה מיושבת גם בתקופת מרד בר כוכבא, הרמטכ"ל היהודי האחרון לפני הקמת אירגון 'ההגנה' שהוליד את צה"ל. לוחמי בר כוכבא עזי הנפש הסתתרו במערות המסתור הקיימות היום בתחומי היישוב. יעידו על כך מטבעות מתקופה זו שנמצאו במקום. בלב היישוב נמצאו גם שרידי בית מרחץ מהתקופה הרומית וחווה חקלאית ביזנטית. מצפון למערות נתגלה מקווה שתועד ונהרס בשל הבנייה במקום – ממצא המעיד על יישוב יהודי קדום בדיוק במקום הזה.
נדלג 2000 שנה קדימה. במלחמת השחרור התחולל על הגבעה המזרחית של היישוב קרב חירבת כוריכור מול הצבא הירדני, כחלק מהמערכה לכיבוש לטרון, במבצע דני, שבו שוחררו הערים לוד ורמלה וכל איזור מודיעין (שם נוסף של המבצע היה 'מבצע לרל"ר – ראשי תיבות של 'לוד רמלה לטרון רמאללה'. רק מחצית מהמבצע בוצעה. את שיחרור לטרון ורמאללה השארנו למלחמת ששת הימים). 82 לוחמי פלמ"ח נשלחו לחסום תגבורת שריוניות של הלגיון הירדני. בקרב הנורא, נפלו 45 מהם.
ב-1981 החל תכנון של יישוב כפרי על השטח, בשם 'גבעת אהוד', על שם אהוד בן אמיתי, טייס קרב שנהרג באותה שנה, בט"ו בשבט תשמ"א, בתאונת אימוני טיסה לקראת תקיפת הכור בעיראק.
אבן הפינה ליישוב הונחה ביולי 1984 בהשתתפות ראש הממשלה יצחק שמיר, ושם היישוב נקבע ל'מנורה', כשהאותיות הקיצוניות של השם, מ"ה, מנציחות את זכר מ"ה הנופלים בקרב חירבת כוריכור, ואילו המילה נור נועדה להצביע על אש התמיד. בשל עיכובים משפטיים הקשורים לבעלות על הקרקע, התעכבה ההקמה עד לאמצע שנות ה-90. לפני 25 שנה, בחג סוכות תשנ"ח, אוקטובר 1997, נכנסה ליישוב המשפחה הראשונה, ומאז נחשב מועד זה ליום ההולדת של היישוב.
אבל התושבים לא אהבו את השם 'מנורה' שנשמע להם דתי מדי, משהו שקשור לבית המקדש (למרות שגם סמל מדינת ישראל הוא המנורה, אותה מנורה של בית המקדש). הם ביקשו לשנות את השם ל'כפר אורנים'. אבל מה ייעשה עם זיכרון 45 הנופלים באמצעות האותיות מ"ה? החליטה ועדת השמות הממשלתית לקרוא למקום 'כפר האורנים' – בה"א הידיעה, כדי שהאותיות הקיצוניות של השם יישארו מ"ה, כמספר הנופלים במבצע דני במלחמת השחרור. ובא לציון גואל.
מנהיגים של אז, פוליטיקאים של היום
שני הטוענים לראשות הממשלה אחרי הבחירות הבאות, בנימין נתניהו ויאיר לפיד, השקיעו בשבועיים האחרונים את עיקר זמנם בניסיונות איחוד של מפלגות שבכלל לא קשורות אליהם, אלא בעקיפין: נתניהו באיחוד של סמוטריץ' עם בן-גביר, ובאיחוד מחודש במגזר החרדי-אשכנזי, ולפיד באיחוד שלא הושג בין מפלגת העבודה ו'מרצ' – בעצם בניסיון מחודש להקים את 'המערך' שפעם היה כאן בשלטון.
מסתבר שהיה להם ממי ללמוד – מדוד בן גוריון.
'הספר האדום' של אסף ענברי, שיצא לאור לאחרונה (הוצאת 'ידיעות ספרים') מביא את סיפור חייהם של שלושה מראשי השמאל הישראלי בשנים שלפני קום המדינה ובשנים הראשונות למדינה: יצחק טבנקין שהיה מנהיג סיעת 'אחדות העבודה' ותנועת 'הקיבוץ המאוחד', מאיר יערי שהיה מנהיג מפ"ם ו'הקיבוץ הארצי', ומשה סנה – ראש המטה הארצי של ההגנה שהיה מראשי התנועה הקומוניסטית. ספר מרתק, חובה לכל שוחר ההיסטוריה הפוליטית וההתיישבותית של מדינת ישראל.
באחד הפרקים מספר ענברי על ועידה גורלית של תנועת 'הקיבוץ המאוחד' שהתקיימה בשנת 1939 (אחד ה'באגים' של הספר, אגב, הוא העדר תאריכים לאירועים, והקורא צריך לחשב בעצמו באיזו שנה מדובר. לידיעת ההוצאה ולתיקון במהדורות הבאות). הוועידה נערכה בקיבוץ נען, ו"נועדה להכריע אם הקיבוץ המאוחד ימשיך להתקיים כגוף עצמאי, או שיתאחד עם חבר הקבוצות. ברל כצנלסון לחץ על שני הזרמים להתאחד, הואיל ושניהם מזוהים בין כה וכה עם מפא"י; מאחורי הלחץ הגלוי של ברל הורגש הלחץ הסמוי של בן-גוריון...". גם בן-גוריון, מסתבר, עסק כבר לפני קום המדינה מאחורי הקלעים באיחודים של תנועות שהוא לא עמד בראשן. בדיוק כמו נתניהו ולפיד.
גם התיאור שמביא ענברי של טבנקין ויערי, שני מנהיגים בולטים בתנועה הקיבוצית, על תיפקודם כחברי כנסת, הולם לא מעט מהח"כים של ימינו – ודווקא אלו היותר אידיאולוגים ואנשי רוח, כמו שהיו טבנקין ויערי (עמ' 143):
"הכנסת, התגלמות הממלכתיות והמדינה, היתה לגמרי לא בשבילם... איש משניהם לא ניחן באף תכונה אחת של פרלמנטר: לא היו להם לא חושים פוליטיים, לא עורמה, לא עור של פיל, לא המיומנות המשפטית הדרושה למלאכת החקיקה, ולא היכולת לעמוד בסד הזמן שיושב ראש הכנסת הקציב לכל נואם. עד שנעשו חברי כנסת, הם התרגלו לשאת דרשות של שעתיים לפחות: טבנקין, אחרי שעתיים, עוד לא הגיע בדרך כלל לנושא עצמו, ורק מתוך התחשבות בדעת הקהל השתדל לסיים אחרי חמש או שש שעות. פתאום יושב ליד הדוכן איזה רודן קטן שמחזיק פטיש קטן ומודיע לך שיש לך שבע דקות..."
ענברי מביא (עמ' 247) עוד תיאור של טבנקין ויערי, שגם הוא מתאים לכמה וכמה פוליטיקאים בימינו, יבחר לעצמו הקורא את הח"כ הנוכחי הנראה לו הולם את התיאור: "לכן הזדרזו שניהם והבהירו, איש איש לחברי מפלגתו, שאין בכוונתן לכהן כְּשָׂרִים. הרתיעה שלהם זה מזה השתלבה ברתיעתם מהתפקיד עצמו: כמנהיגים רוחניים, שניהם ידע שתפקיד ביצועי הוא מתחת לכבודם ומעל ליכולתם".