מי יגן עלינו מפני בג"ץ?

רבבות המפגינים נגד הרפורמה המשפטית, מאמינים באמת ובתמים לתעמולת השמאל המאורגנת, כי מטרת הרפורמה היא לשנות סדרי ממשל ולהפוך את מדינת ישראל לדיקטטורה, כזו שבה שליט יחיד יוכל להחליט כל דבר שיעלה בדעתו, מבלי שתהיה אפשרות לבטל את החלטתו. אין ספק שמכונת התעמולה של מתנגדי הרפורמה יעילה הרבה יותר מההסברה הממשלתית שבכלל לא קיימת (ועל כך בהמשך). הם מתקשים להבין שרוב מצביעי הקואליציה הנוכחית דורשים שינויים משמעותיים במערכת המשפט לא בגלל הבעיות האישיות של ביבי ודרעי, אלא מחוסר אמון מוחלט במערכת המשפטית.

לא צריכים להיות חסיד שוטה של יאיר לפיד, כדי לחשוב שתוכנית הרפורמה של לוין את רוטמן היא תוכנית רעה ומיותרת. היא לא 'קץ הדמוקרטיה' ולא הרס בית המשפט. סתם תוכנית רעה שלא פותרת את הבעיה העיקרית שבגללה נדרש שינוי משמעותי בבית המשפט: האמון הירוד בבית המשפט העליון. אין לי שמץ של אמון בחלק גדול משופטי בג"ץ, ואם להיות ממוקד יותר – בנשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. אין לי אמון ביושרה שלה, אין לי אמון באובייקטיביות שלה, אין לי אמון בהיעדר משוא הפנים שלה, ולא יעזרו כאן חמישים נאומים חוצבי להבות על חשיבותה של מערכת משפט עצמאית ובלתי תלויה. שופטים כמו אסתר חיות, או אחד מקודמיה אהרון ברק, מבקשים לנצל את תפקידם ומעמדם לכפות בכוח על הציבור את השקפת עולמם.

אל מול החרדות הלגיטימיות והמובנות של מתנגדי הרפורמה המפגינים נגדה, חרדות שעם חלקן אני מזדהה לגמרי, יש גם משהו שמפחיד אנשים כמוני: הדיקטטורה של בג"ץ.

השבוע שאל אותי אחד מחברי, מה יקרה אם הרפורמה תעבור ובעוד שנתיים תקום ממשלה שתחליט באופן שרירותי לסגור את כל בתי הכנסת בשבת. אם לא היה בית משפט חזק עצמאי ובלתי תלוי, מי יורה לממשלה מטורפת שכזאת שזה לא יעלה על הדעת?

שאלה מצויינת. נזכיר רק שגם התוכנית של ח"כ שמחה רוטמן, מאפשרת לרוב של תריסר מתוך הרכב מורכב של 15 שופטים לפסול חוק של הכנסת. אם בעוד שנתיים, כמו שמנבא החבר שלי, תקום ממשלה שתחליט לסגור את כל בתי הכנסת בשבת, יימצא רוב של תריסר שופטים שיפסלו את החוק הזה. בדיוק כמו שאותו רוב בדיוק יפסול חוק, שגם אני כמובן אתנגד לו בכל כוחי, שיחייב את כל אזרחי ישראל ללכת לבית כנסת בשבת. (אם ייקבע שפסילת חוק תיעשה רק ברוב של תריסר שופטים מתוך 15, אין צורך בפיסקת התגברות. וגם אם כן, אז ברוב גדול של 65 ח"כים או 70).

החשש הוא הפוך – וזהו חשש אמיתי של כל אחד ואחד מתומכי הרפורמה הנוכחית: מה יהיה אם בג"ץ יחליט יום אחד שאסור למדינה לממן בתי כנסת שיש בהם הפרדה מגדרית של עזרת גברים ועזרת נשים? מי אז יגן עלינו מהחלטה כזו של בג"ץ?

נשמע מופרך? זה תרחיש יותר מציאותי מכל תרחישי ההפחדה של מתנגדי הרפורמה. בג"ץ כבר קיבל החלטות דומות בנושא הופעות בהפרדה מגדרית בין גברים ונשים. באוגוסט 2019 עתרה עמותת שדולת הנשים בישראל לבית המשפט המחוזי בנצרת, כנגד קיום הופעה של הזמר מוטי שטיינמץ בעפולה עבור הציבור החרדי ובמימון ציבורי, שהמארגנים תכננו לקיימו בהפרדה מגדרית. השופט יונתן אברהם קיבל את העתירה והורה לעירייה  "למנוע כל ניסיון שנועד לבצע הפרדה מגדרית, לסכל כל ניסיון להציב שלטים המורים על הפרדה כאמור או מחסומים או אמצעי כריזה וכיוצא בזה, ולערב את משטרת ישראל הנוכחת במקום בכל מקרה שגורם כלשהו ינסה לבצע הפרדה כאמור". בעקבות כך נאלץ מוטי שטיינמץ, שאינו מופיע בפני קהל מעורב, לבטל את הופעתו. בג"ץ בעצם כפה על משתתפי המופע את השקפת עולמו החילונית.

מי ערב לנו שזה לא יגיע בעתיד גם לבתי כנסת, אם לבג"ץ ייכנסו עוד ועוד שופטים חילונים-ליברלים לפי השקפתם? מי אז יגן עלינו מפני בג"ץ?

ועוד דוגמה: מה יקרה אם בג"ץ יקבל יום אחד עתירה של מתנגדים לברית מילה, ויפסוק כי ברית מילה יבוצע רק בהרדמה מלאה בבית חולים בידי רופא מוסמך, ויאסור קיום של בריתות באולמות שיבוצעו בידי מוהלים שאינם רופאים?

אם ייקבע שפסילת חוק תיעשה רק ברוב של תריסר שופטים מתוך 15, אין צורך בפיסקת התגברות. וגם אם כן, אז ברוב גדול של 65 ח"כים או 70

נשמע מופרך? בישראל קיימים מספר ארגונים פרטיים הפועלים להפצת מידע בנושא ולהסדרת עיסוק המילה בחוק. בולט בהם ארגון קה"ל, קבוצת הורים לתינוקות שלמים, ארגון אשר הוקם כתמיכה להורים אשר בחרו לא למול את בנם והפך עם השנים למרכז להורים מתלבטים. כל עוד הנושא לא מעוגן בחוק ונתון להחלטה של כל אדם, אין שום מניעה וכל אחד יכול למול את בנו כרצונו – ורוב אזרחי ישראל אכן עושים כך. אבל מה יהיה אם יום אחד בג"ץ יחליט להתערב בצורה שתיארתי כאן. מי במקרה כזה יגן עלינו מפני בג"ץ?

איור: דפני זיוון

מפחיד: התפילה מתגשמת

בכל פעם שמחזירים את ספר התורה להיכל, בשבתות וחגים ובימי שני וחמישי, קטע התפילה המלווה את הכנסת הספר מסתיים בפסוק מסוף מגילת איכה: 'השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם'. אני מודה שמעולם לא הצלחתי להבין לאיזה 'ימי קדם' אני בדיוק משתוקק לחזור, כשאני נמצא במדינת ישראל העצמאית, ראשית צמיחת גאולתנו.

בחודשיים האחרונים נראה לי שתפילת 'חדש ימינו קדם' מתקיימת: אנו חוזרים לימי קדם של הפילוגים והשסעים שהחריבו הן את מלכות שלמה והן את מדינת החשמונאים ובית המקדש השני.

איפה מערך ההסברה הלאומי?

אחד הכישלונות הנוראים של הקואליציה בנוגע לרפורמה המשפטית, הוא בתחום ההסברה. שעה שמתנגדי הרפורמה מפעילים מערך משומן של תעמולה יעילה, שהצליחה לשכנע שני מיליון אנשים שמהות הרפורמה היא הפיכת ישראל לדיקטטורה, לא נתקלנו בשום הסברה נגדית שתרגיע את הרוחות.

וזה מדהים. כי לרשות הממשלה עומד גוף שנקרא 'מערך ההסברה הלאומי', האמון על פעולות ההסברה של ישראל ועל דוברות משרד ראש הממשלה. על הקמתו החליטה ממשלת אולמרט ב-8 ביולי 2007.  ראש מערך ההסברה משמש גם כיועץ התקשורת לראש ממשלת ישראל. במערך ההסברה פועלות שתי זרועות מקבילות העובדות בשיתוף פעולה – מטה ההסברה הלאומי ומערך התקשורת והדוברות. מערך ההסברה אחראי על העבודה מול כלי התקשורת בארץ ובעולם, גורמי הסברה, גופים פרו-ישראלים ברחבי העולם ותפעול אתרי האינטרנט ומערך הרשתות החברתיות של משרד ראש הממשלה. ראש המערך הראשון בימי אולמרט היה יעקב גלנטי, ובימי נתניהו ניר חפץ, גדעון שמרלינג, יועז הנדל ולירן דן. נפתלי בנט מינה לתפקיד את אלעד טנא שהוחלף בימי יאיר לפיד בליאור חייט. בראש מטה ההסברה, שהוא חלק מהמערך, עמדו ירדן ותיקאי וגדי עזרא.

מיום שקמה ממשלת נתניהו השישית, לא מונה ראש מערך הסברה, והגוף הזה משותק. דווקא במצב הנוכחי, במצב החירום שבו הממשלה היתה חייבת לקיים מתקפת הסברה שתבהיר את חשיבות הרפורמה המשפטית אל מול כמויות ה'פייק-ניוז' שמפיצים מתנגדי הרפורמה, הדומיה המוחלטת הבוקעת מלשכת ראש הממשלה – פשוט זועקת.

כדור השלג של חוסר הבושה

ראשונים היו הטייסים. בעקבותיהם הגיעו לוחמי עבר של סיירת גולני , יחידת אגוז, ויחידת האלפיניסטים, 72 בוגרי מערך הלוחמה האלקטרונית של חיל התקשוב, ובוגרי יחידת 8200. יחידה אחר יחידה, שלחו אנשי המילואים שלה הודעות לתקשורת ולממשלה, בדרך כלל בסדר הזה, שלא יגיעו למילואים בגלל 'ההפיכה המשטרית'. כולם גילו את הפטנט המבריק, של שימוש בהילה הצבאית שלהם בניסיון לכפות את עמדתם על הממשלה.

באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, בתקופת ממשלתו הראשונה של יצחק רבין, נוצר מונח שנקרא 'תוספת בושה'. עובדי משרדי הממשלה השונים דרשו תוספת שכר, וכיוון שלא היתה להם עילה מוצדקת לתוספת, הם המציאו עילה מעולה: עצם הטיפול בקהל הרחב גורם להם 'בושה', ולכן יש לשלם להם 'תוספת בושה'. ראשונים היו עובדי משרד התחבורה, ואחריהם עובדי משרד הסעד, ואח"כ עובדי משרד המשפטים, ועובדי שירות התעסוקה, ועובדי ארבע יחידות במשרד האוצר, ועובדי משרד החקלאות, ואפילו עובדי הרכבת. גם עובדי משרד הקליטה איימו להפסיק לקלוט את העולים החדשים המעטים שהגיעו אז ארצה, אם לא יזכו ב'תוספת בושה'. שהרי עצם העובדה שהם עומדים מול אזרחים ישראלים ונאלצים להגיש להם שירות ממשלתי זו כבר סיבה ל'בושה גדולה', ועליהם לקבל פיצוי על כך.

בעיתונות דאז כינו זאת 'כדור השלג של תוספת הבושה'. והממשלה נכנעה ושילמה.

נזכרתי בסיפור הזה, מול גל הסרבנות של אנשי המילואים, יחידה אחרי יחידה כמו שציינתי בפתיח. אם אז היה זה כדור שלג של 'תוספת בושה', התנהגות המילואימ'ניקים ואנשי הקבע, מהווה כדור שלג של חוסר בושה.